חינוך למורכבות ול"אמת כפולה"
הופיע בדעות 37
בעקבות המאמר "הציונות הדתית כדתיות חילונית – בנייה מחדש" מאת משה מאיר, דעות 36, אדר א' תשס"ח.
קראתי בהנאה רבה את מאמרו המרתק של ד"ר משה מאיר ב'דעות' האחרון על ה'דתיות החילונית' ואני מסכים איתו עקרונית.
אם קריאתי נכונה, הוא מבקש לשנות את המקובל עד היום בין שומרי תורה ומצוות לגבי היחס לעולם התרבות החילוני. לא עוד יחס של ניכור של החרד"לים והחרדים, ולא עוד יחס של מידור שנוקטים הציונים הדתיים/הדתיים המודרניים. הראשונים מפסידים בכלל את התכנים שבעולם הכללי החילוני, והאחרונים נמצאים כל העת בפיצול אישיות או שכל אחד מהעולמות שלהם נמצא חסר וכך הם מוותרים על מלאות. מאיר מציע את הדתיות החילונית במשמעות של לחיות באופן מלא בשני העולמות גם יחד וכך ליצור אישיות דיאלקטית הגדולה משני חלקיה.
ברצוני רק לערער על קביעתו כי "הטיפוס הדתי-חילוני, שהוא החסיד הפילוסוף, החובק את היצירה הדתית ואת היצירה החילונית בכל מלאותן ולא נרתע מפני הסתירות שבהן ובו – הוא דמות חדשה שטרם הוכרה בנוף האנושי". לדעתו דמות זו הופיעה רק עתה לאחר האכזבה שחוות האידיאולוגיות הקיימות שחלומן אינו מתגשם.
לדעתי, כשם שדמות זו צצה עתה, לאחר שהציונות הדתית איבדה את זוהרה, כך הופיעה הדמות הזאת בין הדתיים המודרניים לפני נצחונה של הציונות. כבר במאה התשע עשרה, לאחר השתרשות ההשכלה, ביקורת המקרא והרפורמה, התעוררו אנשי הגות דתיים שהפנימו את ההשכלה אך לא רצו לוותר על התורה והמצוות, ולא קיבלו את הציונות כפתרון ראוי בתוך ההיסטוריה. אלו ביקשו לשלב את המסורת עם תרבות אירופה בלי שום קשר לציונות. חלקם, כמו רש"ר הירש ומהר"ץ חיות עשו הרמוניזציה-אפולוגטית וקבלו את תרבות אירופה על תנאי שתעבור את מבדק הלקמוס של האמת של ההתגלות, ולאחר טיהור התרבות הרי הן זהות. לעומתם, קבע שד"ל כי מדובר בשתי אמיתות סותרות שיש להכיל את שתיהן במלואן למרות הסתירה שביניהן, עמדה המוכרת בז'רגון של מחשבת ישראל כעמדת ה'אמת הכפולה'.
גם במאה העשרים היו נסיונות שילוב בין מסורת ומודרנה. פרנץ רוזנצוויג כתב על 'התיאולוג-הפילוסוף' ועל 'דעת-מאמינה' (שם ספרו של הרב פרופ' יהוידע עמיר על רוזנצוויג), אך הוא חשב שיש רק אמת אחת. לפי עמדתו הדת והפילוסופיה אינן סותרות ואינן זהות אלא משלימות זו את זו, כשהפילוסופיה מחויבת להקים גשר אל ההתגלות. ידועות גם העמדות הדיאלקטיות של הרב קוק, בהשראה מיסטית-הגליינית, ושל הרב סולובייצ'יק (שכבר חווה את נצחון הציונות), בהשראה אידיאליסטית, שניסו לבצע הרמוניזציה אך נשארו בקרע נפשי בלתי מאוחה, מי יותר ומי פחות. גם הם חיפשו אמת אחת כמקובל בתקופה המודרנית.
היחיד שהטרים את הפוסט-מודרניזם ודגל באמת כפולה של פילוסופיה והתגלות, תורה ומדע, השגחה וגזירה, שכל ורגש, שיש להכילם במלואם למרות הסתירה שאינה ניתנת לפתרון בעולמו של האדם, היה שד"ל. ניתחתי עמדה זו של שד"ל בעבודת הדוקטור שלי שאושרה לאחרונה, וניתן לעיין בה באתר שלי: www.echamiel,com ואף להוריד אותה ללא תשלום.
אגב, לאחרונה התפרסם כי ח"כ הרב מיכאל מלכיור יוזם מערכת חינוך חדשה חילונית-דתית, אולם נראה לי כי אין הכוונה ללמד באופן מלא את שני התכנים בשווה, אלא ללמד תחת קורת גג אחת ילדים דתיים וחילוניים כדי שיכירו זה את זה. זה בהחלט חיובי, אך למעשה החילונים לא יתפללו ולא ישמרו שבת וכשרות, אלא תתוסף קצת אהבת היהדות, הטקסים והטקסטים שלה למילייה החילוני שלהם. התלמידים הדתיים לא ילמדו על תיאוריית האבולוציה של דרזוין, על ביקורת המקרא ועל ההתפתחות ההיסטורית של ההלכה. הם רק יכירו מוקדם יותר וטוב יותר את אחיהם השונים מהם אותם הכירו בעבר רק עם תחילת השירות בצבא. להבנתי, לא זאת הדמות המורכבת שלה מכוון מאיר. האם ימצאו הורים שיסכימו לשלוח את ילדיהם לבי"ס ברוח שד"ל והאם יש מורים שיכולים ללמד מורכבות כזו?
ד"ר אפי חמיאל.