ל"ג בעומר במקורות היהדות, בספר הזוהר, בקבלת האר"י ובמציאות

הקדמה

ב 12.5.2006 פורסמה בשבועון 'דיוקן' של העתון 'מקור ראשון' כתבה של חגי סגל על מחקרו של הרב אברהם קוסמן לפיו אין קשר בין הזוהר וקבלת האר"י לבין חגיגות ההילולה על מות רשב"י בל"ג בעומר. לפי המחקר הזה כל עניין ההילולה על קבר הרשב"י בל"ג בעומר, שממנו למדו בחסידות לעשות הילולה ביום הפטירה של אדמורים, מקורו בטעות העתקה מכתבי הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, עליה כתב לנו חיד"א. במהדורה השנייה של הספר 'פרי עץ חיים' נכתב "וטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר...", וכך חשבו במשך 300 שנה. אבל בספר המדויק והמוסמך יותר 'שמונה שערים' שערך בנו של ויטאל, שמואל, כתוב כי "וטעם שמחת רשב"י ביום ל"ג בעומר...". לאחרונה הגיעו לבית הספרים הלאומי קטעי כתב היד המקורי של ר' חיים ויטאל ושם כתוב כמו ב'שמונה שערים'. קוסמן מספר לנו לראשונה את הסיפור מאחורי הטעות. ר' חיים ויטאל לא רצה לפרסם את הכתבים ושמר עליהם במשך 15 שנה עד מותו. בזמן ששכב על ערש דווי בדמשק, ניצל יהושע בן-נון מחכמי צפת את המצב, הערים וקנה מאחיו רשות לעיין בכתבים מבלי שהבן שמואל ידע על כך, ומיהר להעתיק.

המעתיק הנחפז של 'פרי עץ חיים' העתיק קטעים רבים בקיצור ובאופן שגוי מהמקור, וכך הפך יום השמחה ליום הפטירה. השוואות כתבי היד מראה גם שבמקור היה כתוב יום שמ', המעתיק פתח 'יום שמת' אולם הכוונה הייתה 'יום שמחת'. קוסמן מביא גם את דעת חיד"א שהשמחה של האר"י הייתה על כך שרשב"י ניצל ממוות יחד עם עוד כמה תלמידים כאשר שאר תלמידי ר' עקיבא מתו, או שאז החל ללמד ר' עקיבא את תורתו לתלמידיו. קוסמן גם קובע בצדק כי ל"ג בעומר כיום שמחה לא מוזכר בתלמוד ובגאונים. הוא מוסיף כי יום זה מוזכר לראשונה כיום שמחה בשלהי המאה השלוש עשרה אצל הרב מנחם המאירי (יבמות סב: 1315-1249) בשמה של מסורת גאונית שאין לה מקור מוצק הידוע לנו, לפיה הפסיקו תלמידי ר' עקיבא למות בל"ג בעומר, ולכן אין אומרים בו תחנון. קוסמן מוסיף עוד שני אירועים מעציבים שקרו בי"ח אייר – מות יהושע וביטול התוכנית לבניית המקדש בסוף ימיו של הקיסר יולינוס הכופר. למעשה, אין לדבריו שום אירוע היסטורי חשוב שמצדיק את ההילולה במירון. כאמור, את השגיאה החמורה והדרמטית הזאת בהעתקה של הטקסט של ויטאל כבר זיהה הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א 1806-1724) אשר כתב כך:

ומה שכתוב בברכי יוסף בסימן זה [תצ"ג] דיש מי שכתב דפטירת רשב"י ע"ה זי"ע [עליו השלום זכותו יגן עלינו] בל"ג לעומר - כן כתב בפרי עץ חיים. אך כבר נודע דבנוסחאות כתבי האר"י ז"ל היה ערבוב וטעויות סופר, והנסחא אמיתית היא נסחת הח' שערים שסידר הרב מהר"ש [מורנו הרב שמואל] ויטאל ז"ל בנו של רבנו מהרח"ו [מורנו הרב חיים ויטאל] ז"ל. ובשער הכונות האריך בסוד ימי העומר וטעם שמתו כ"ד אלף למדי ה', אבל ר' עקיבא רבי שמעון ורבי מאיר [לא מתו] וכו', והיא שמחת רשב"י. וכתב שיש שרש בשמחה זו שעושים והוא האריך בזה. ולא בא בפיו לומר שהיא פטירת רשב"י ע"ה. ואפשר שהכונה כמו שכתבתי בטוב עין דביום ל"ג התחיל ללמד ר' עקיבא לרשב"י וחביריו, ודוק היטב.

הצעת יצחקי

אפרים יצחקי כתב בספרו פרק על ל"ג בעומר ובו הוא מפרט את כל הטעמים שניתנו למהותו של היום הזה. תחילה מדגיש גם הוא כי לא נמצא ציון יום זה כמיוחד בתלמודים ובגאונים. י"ח אייר מוזכר דווקא בהקשר לתעניות. למשל בין הצומות המוזכרים בסידור ארץ ישראל (יאיר שאקי, עורך) נרשם יום זה כיום מותו של יהושע בן נון. הוא מוזכר לראשונה כיום שמחה בספר 'המנהיג' של ר' אברהם בן רבי נתן הירחי (1215-1155) המספר על כך שבצרפת ובפרובנס נהגו לקיים חתונות החל מל"ג בעומר. הוא מוסיף ששמע בשם רבי זרחיה מגירונדי (רז"ה נפטר 1186) שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שתלמידי ר' עקיבא מתו מפסח ועד פרוס העצרת – ולא ככתוב בתלמוד – מפסח עד עצרת – ולפי החישוב מתקבל ל"ג בעומר. לפי יצחקי בשום חישוב מדויק לא מגיעים לל"ג בעומר. שני חכמים נוספים מאותה תקופה ומאותה קבוצה של רבנים אשכנזים בגרמניה ופרובנס (יצחקי סבור שהם מקובלים אשכנזים – כנראה מחסידי אשכנז) שמזכירים לדברי יצחקי את ל"ג בעומר כיום שיש בו שמחה הם מהר"ם מרוטנבורג (1293-1215) ומנחם המאירי (1315-1249).

יצחקי מונה השערות נוספות: ראשית המרד של יהודה ברומי (גרץ), יום הכתרתו של בר כוכבא לנשיא ישראל או היום שבו כבש את ירושלים, תלמידי ר' עקיבא חיילי בר כוכבא זכו לראשונה בניצחון מפואר ביום זה, יום תחילת המבול, יום תחילת המן לאבותינו במדבר (חתם סופר). יצחקי דוחה את כל ההשערות האלה מכמה סיבות שהעיקרית בהן היא העובדה שהתלמוד, הגאונים ואפילו ר' יוסף קארו בשולחן ערוך, לא מכירים את היום זה כיום שמחה. הטור אורח חיים תצ"ג, סעיפים א ב, מתיר להסתפר מל"ג בעומר ואילך כי אז פסקו תלמידי ר' עקיבא מלמות, ועל זה כותב הבית יוסף (ר' יוסף קארו) שיש לקבוע דווקא את ל"ד בעומר כיום שבו מותר להסתפר ול"ג בעומר כלול בימי האבל. רק הרמ"א בהגהה שם מציין את ל"ג בעומר כיום שיש לנהוג בו קצת שמחה.

בעקבות המאמר של סגל, פורסם במעריב (16.5.06) מאמרו של אריק וייס "צופן בר-כוכבא", והוא משאיר שאלות פתוחות עליהן ברצוני לנסות ולענות.

לפי וייס השאלות שנשארות פתוחות, ולדעתו כנראה לא יהיה להן מענה, הן: מהו הקשר שבין רשב"י לל"ג בעומר לפני הטעות הזו וכיצד נקשר, מה הסיבה לשמחה ביום זה עליה כותב ר' חיים ויטאל - האם השערת קוסמן בעניין זה נכונה, ומתי באמת נפטר רשב"י. ברצוני לטעון כי יש ויש מענה אפשרי לשאלות אלו והשערת חיד"א בעניין הסיבה לשמחה או לעצב שנהפך לשמחה אולי אינה נכונה.

יצחקי עצמו מעלה השערה משלו וזה ניסוחו:

לכן ניתן לשער שיום זה החל להיות יום שמחה רק מן הקבלה האשכנזית של המאה השתים עשרה. תחילה היום צוין רק בקבוצות קטנות של מקובלים. מאוחר יותר, התפשט "ל"ג בעומר" כיום ש"מרבים בו קצת שמחה" לרבים באשכנז ובפרובנס. נראה שבעקבות תלמידי האר"י שהפיצו את תורת הקבלה של רבם, המנהג עשה לו כנפיים והתפשט גם בין הספרדים. מכאן נוכל להבין מדוע ר' יוסף קארו לא מציין יום זה כיום שמחה.

את השערתו מבסס יצחקי על נומרולוגיה ועל ה'אדרא זוטא' בזוהר. ל"ג בעומר מצוין בקבלה כ"הוד שבהוד", היום החמישי בשבוע החמישי, שהוא שלב שיש בו עלית מדרגה בעולם שבע הספירות התחתונות שמפסח לשבועות. בנוסף בספרה 33 נמצאת הספירה 3 פעמיים ורומזת לשלש הספירות העליונות שהן 'רזין דרזין'. לדברי יצחקי כבר ר' יעקב עמדין (1776-1697) הצביע בסידורו 'בית יעקב' על כך שבהוד-שבהוד הדינים תקיפים וכאשר כל הסנהדרין מחייבים יוצא הדין לזכות, ומקורו של ל"ג בעומר בקבלה. כבר לפניו סבר גם ר' חיים בן אברהם הכהן (1655-1585), בעל 'מקור חיים' ו'טור ברקת' על שולחן ערוך, תלמידו של ר' חיים ויטאל, שהמקור קבלי. לדעת יצחקי ל"ג בעומר כיום פטירתו של רשב"י מופיע לראשונה אצל האר"י (כנראה חשב כך בגלל העדות הנמצאת אצל ויטאל והיא כאמור שגויה). את המענה לשאלה איך הפך יום הפטירה ליום משמח מוצא יצחקי בתוך סיפור האידרא זוטא שלדעתו התקיים בל"ג בעומר. לפי המסופר בזוהר באותו יום גילה רשב"י 'רזין דרזין' (שרומז כאמור לל"ג בעומר) והתחבר עם הספירות העליונות, וזו שמחה גדולה. כך נקבעה ה'הילולה' = חתונה, של רשב"י עם הספירות. באותו יום גם התמלא הבית אור ואש וזו הסיבה להדלקת המדורות.

השערת יצחקי אפשרית אך יש בה כמה קשיים. ראשית, חכמי אשכנז שהוא מזכיר אינם מקובלים ואינם שייכים כלל לחוג בעלי הסוד חסידי אשכנז. שנית, היא בנויה על עדותו של ויטאל לפיה רשב"י נפטר לפי האר"י בל"ג בעומר, אך ראינו שהטקסט של העתקת דבריו בעניין היה שגוי. שלישית, הנומרולוגיה שמציג יצחקי אינה משכנעת מספיק לגבי חשיבותו המובהקת של יום זה. רביעית, יהודה ליבס כבר הוכיח שהאר"י לא ידע כלל על המסורת לפיה רשב"י נפטר בל"ג בעומר והאידרא זוטא לכל הדעות לא התרחשה בל"ג בעומר. עם זאת, נכון הוא שהטקסט השגוי התפשט והכול חשבו של"ג בעומר הוא יום הפטירה ולכן האמור באידרא זוטא חל עליו.

הצעת ליבס

מענה אחר אכן נמצא בחיבורו של יהודה ליבס "המשיח של הזוהר", אותו אפשר למצוא בתוך הספר "הרעיון המשיחי בישראל" שנדפס בתשמ"ב בירושלים, בהוצאת האקדמיה הישראלית למדעים, עמ' 237-87. הספר מכנס את ההרצאות שנמסרו ביום עיון שנערך בכסלו תשל"ח לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום. עיקרי הדברים נמצאים בנספח א' וב' של החיבור אך הם גם פזורים בגופו.

בספר הזוהר, שחובר במאה השלוש עשרה ומתאר את עולמו המיסטי של התנא רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), מתוארים כמה ארועים מרכזיים סביב רשב"י ותלמידיו. בין הארועים אפשר למנות את ה"אידרא רבא", "תיקון ליל שבועות" וה"אידרא זוטא". משמעות האירועים ומתי התרחשו נידונים בחיבור של ליבס. ליבס כותב שם, בין היתר, כי לדעתו יתכן שהאר"י (1572-1534), שפירש את הזוהר על פי שיטה קבלית חדשה במאה השש-עשרה, לא קלע כאשר פירש שכינוס ה"אידרא רבא" של רשב"י ותלמידיו המתואר בזוהר היה בל"ג בעומר. לדעת האר"י, ההפסקה במוות החטוף שבא על תלמידי רבי עקיבא - שלפי המסורת שהיתה גם בידי האר"י הייתה בל"ג בעומר - מציינת את תיקון המוחין (הרובד העליון) שארע בעולם הספירות (הרבדים בתוך האלוהות) ממצב של מידת הדין לתיקונה. באותו יום נסמכו התלמידים החדשים ולפיכך הוא יום מתאים לאידרא רבא.

לדעת ליבס כנראה התיארוך שונה – ה"אידרא רבא" (הגורן הגדול) של רשב"י ותלמידיו, שהוא לדעתו גם "תיקון ליל שבועות" עליה מספר הזוהר, היה בשבועות ולא בל"ג בעומר. ה"אידרא זוטא" (הגורן הקטן) של רשב"י ותלמידיו היה ביום כיפור, ואילו ל"ג בעומר לא נזכר כלל בזוהר. מאחר ורשב"י נפטר בסוף האידרא זוטא, ברור שהאר"י, שחשב שהאידרא רבא היה בל"ג בעומר, לא ידע על המסורת שהוא נפטר בל"ג בעומר. נראה, אומר ליבס, שמחבר הזוהר לא שמע כלל על ל"ג בעומר, אם כי יתכן שמסורת הפסקת המוות בל"ג בעומר כבר הייתה ידועה לו (מוזכרת כאמור לראשונה אצל הירחי, מהר"ם והמאירי – שני האחרונים בני דורו של בעל הזוהר), אך הוא לא עשה בה שימוש. פרשנות הזוהר של יצחקי לפיה האידרא זוטא היה בל"ג בעומר אינה עומדת בפני הביקורת של ליבס.

לענייננו חשוב גם להסביר את המהות של האידרות כפי שתאר ליבס כדי לקבל מענה לשאלות הפתוחות. התקופה שבין פסח ליום הכיפורים הוא בעצם תהליך מימוש הקשר האירוטי שבין עם ישראל ואלוהיו המקביל לקשר האירוטי שבין הצדיק לבין השכינה –ספירת מלכות, הרובד התחתון באלוהות. ה"אידרא רבא" בשבועות הוא פיתוח ושיכלול של "תיקון ליל שבועות" שעשה בעל הזוהר בחוג הגנוסטיקאים שלו, והם למעשה זהים. היציאה מטומאת מצרים בפסח נמשכת בתהליך היטהרות בימי ספירת העומר המקבילים לספירת הנידה שמקיימת בת הזוג, ומסתיימת בחג השבועות בחתונה. ה"אידרא רבא" מציין את הכניסה לחופה של רשב"י עם השכינה כשם שכנסת ישראל נכנסה לחופה עם הקב"ה במעמד הר סיני שהיה לפי המסורת התלמודית בשבועות. ה"אידרא זוטא" ביום כיפור, יום מימוש הזיווג - יום כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים למפגש פנים אל פנים עם האלוהות - מציין את מותו הפיזי של רשב"י שעבורו זהו רגע ההטהרות והמעבר לחיים הרוחניים האמיתיים. יציאת הנשמה בעת המפגש היא כפליטת הזרע בעת האורגזמה – איחוד הספירה הנקבית מלכות עם הספירות הזכריות שבסביבת ספירת תפארת, באמצעות ספירת יסוד (אבר המין – הצדיק - רשב"י). רגע זה הוא רגע של שמחה עילאית בעלת אופי משיחי של גאולה כוללת הן לרשב"י, הן לעם ישראל כולו והן לעולם הספירות המתאחדות. שתי האידרות מתוארות בזוהר כ"הילולא דרשב"י". לגבי מנהג חץ וקשת כותב ליבס כי כנראה זהו מנהג קבלי אנטי-דמוני למלחמה בכוחות הרע. אחרים אומרים כי המנהג קשור לדברי חז"ל לפיהם בימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן כי הוא הגן על עם ישראל ועל העולם כולו במקומה. לאחר מותו היה שוב צורך להגן בחץ וקשת על העם.

מן הראוי לציין כאן שהאר"י כן ידע על ל"ג בעומר כיום שמחה מיוחד (שבו פסקו תלמידי ר' עקיבא למות ואירע לדעתו האידרא רבא) שבו נהוג לעלות לחגוג בקבר אביו הרוחני רשב"י ואף הוא עשה כן, וגם עשה שם תספורת לבנו הקטן. על שתי עליות כאלה מעיד עליו תלמידו המובהק ר' חיים ויטאל (1620-1542) בספר 'עץ חיים', שער הכוונות, שערך בנו שמואל (1677-1598). כך נכתב שם:

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אליעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם. אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם האחת שבא ממצרים [שנת שי"ז], אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך [הקבלה, בשנת שי"ח]. והרב רבי יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה [שנת של"א].

עם זאת, לא נאמר כאן דבר על פטירת רשב"י בל"ג בעומר ואירוע אידרא זוטא ביום זה, שנחגגים בהילולה רבתי. על הילולה כזאת יש לנו עדות ראשונה מהמאה ה18 מדיווחו של ר' שמחה מזאלאזיץ המספר על ביקורו בקבר רשב"י במירון כך:

אצל כיפת רבי שמעון עמוד של חומה, ועליו כמין ספל גדול ששופכין לתוכו שמן ומטילין לתוכו בגדים וכתונות מבלאות של צמר גפן או פשתן, ומדליק בהם, ומאיר האור על כמה פרסאות כי מירון יושב בהר. וכן יש עמוד של חומה אצל כיפת רבי אלעזר בנו למעלה מבחוץ על הגג, ועליו דולקים גם כן שמן. והדליקה ביום פטירתו בל"ג בעומר הנקרא הילולא דרבי שמעון, ולא זכיתי לראות ביום חתונתו (כנראה שבועות)...ופעמים בשנה באים ולומדים שם, וקורין כל ספר הזוהר מיום ל"ג בעומר עד חג השבועות, ומחצי אלול עד ראש השנה. ובאים שם יהודים ממדינות רחוקות להתפלל, ומתנדבים שם, וביותר באים בל"ג בעומר...והדליקו שמן הרבה בפמוטות מבפנים.

הצעת יערי

במאמר שפרסם אברהם יערי ,הוא נותן מענה אחר לגמרי לעליה לקבר במירון בל"ג בעומר. הוא טוען שהקשר בין ל"ג בעומר לר' שמעון בר יוחאי נוצר במחצית השניה של המאה השש עשרה. עד אותה תקופה הייתה נהוגות עליות לקברים של הלל ושמאי במירון ולקברו של שמואל הנביא סמוך לירושלים בכל שנה בכ"ח באייר, מועד פטירתו על פי המסורת. עליה זו נפסקה בלחץ המוסלמים במחצית השניה של המאה השש עשרה. סמוך למועד זה הופיעה עליה חדשה, בי"ח אייר, ל"ג בעומר, מועד שלא היה לו תוכן ממשי עד אז, לקברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון, שמאפייניה דמו מאוד לתיאורים של העליה לקבר שמואל הנביא, כולל הדלקת מדורה, עריכת תספורת לילדים ועוד. לכן מניח יערי שהעליה החדשה במירון שימשה תחליף לעליה לקבר שמואל הנביא.

ואכן, כמה רושמי מסעות כתבו במאה החמש עשרה על ביקורם בקבר שמואל הנביא, אך מתארים את האירוע שם ביום פטירת הנביא כמספד ולא כהילולה חגיגית. מרשמיהם עולה שהמוסלמים מכבדים את הקברים המקודשים ליהודים במרחב ירושלים ומוכנים לשתף אותם בגישה לנבי סמואל לתפילות, ופעם בשנה בכ"ח אייר עושים שם מספד וקינות. ביניהם ר' יצחק לטיף 1445, ר' משולם מוולטרה 1481, ור' עובדיה מברטנורה, 1489. ר' משולם כותב כך: "ולשָם קבורת אדונינו שמואל הנביא ע"ה [עליו השלום] ואלקנה אביו וחנה אמו ושני בניו. ושם מתקבצים כל היהודים בכל שנה ושנה [...] בכ"ח ימים לחודש אייר לקונן ולהתפלל במערה ההיא, כי בו ביום היתה נפשו צרורה בצרור החיים. ונוהגין כל היהודים ההולכים שם לקנות שמן לתת אותו לבית הכנסת ההוא."

ר' עובדיה שלח מירושלים לאחיו אגרת בשנת רמ"ט (1489) ובו הוא מספר לו על קברי צדיקים בארץ, וכתב כי "בכ"ח באייר יום מיתתו [של שמואל הנביא], באים מכל הסביבות ומדליקים עלי' אבוקות גדולות". כפי שהראו גם סימונס וקוסמן, כתב היד [מוסקבה] תוקן בטעות על ידי המוציאים לאור של המהדורה השנייה וכתבו בסוגרים שהתאריך צריך להיות יח אייר, יום העליה לקברו של רשב"י במירון. אבל ההקשר שם הוא לירושלים, שם פועלים לדבריו הישמעאלים ומשתפים את היהודים, ולא לגליל, אליו לדבריו לא הגיע. אברהם יערי הוציא לאור מכתב יד אחר [המוזיאון הבריטי] ובו נכתבו הדברים מפורשות: "קברו של אדוננו שמואל הרמתי הוא עוד היום ביד היהודים ובאים להשתטח שם בכל שנה ושנה בכ"ח באייר, ביום מיתתו, מכל הסביבות ומדליקין עליו אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליו נר תמיד."

פנחס גרייבסקי כותב גם הוא על המספד בקבר שמואל הנביא: "ומנהג קדום הוא לאחינו הספרדים לבוא ולהשתטח שמה ביום כ"ח איר, - יום פטירתו. – אדוני הבית היו מרשים להם לבוא אל האולם שממעל למערה, והיו מתעכבים שמה כל הלילה, המון-העם בתפילות, בבכי ובתחנונים, והחכמים: בלמודי "האדרות הקדושות". לא ברור לאיזו תקופה הוא מתייחס, והוא מוסיף גם את מנהג עדות המזרח לקרוא בספר הזוהר באירועים כאלה.

כאמור, יערי משער שהמעבר מקבר שמואל לקבר רשב"י היה במחצית השנייה של המאה השש עשרה. אבל מאחר שהתברר שהאר"י ותלמידיו ידעו שיום הפטירה לא היה בל"ג בעומר, סביר יותר שצודקים אלה שקבעו שהמעבר התרחש במאה השבע עשרה, אז פורש ופשט גם הטקסט של ויטאל באופן שגוי והעליה לקבר הפכה להילולה.

הצעה לסיכום

אפשר לסכם ולהציע על סמך ההצעות השונות את הדברים הבאים:

ל"ג בעומר כיום שמחה לא היה ידוע בתקופת המשנה, התלמוד והגאונים. עד סוף המאה ה12 היה ל"ג בעומר יום אבל רגיל במסגרת תקופת ספירת העומר כולה שבה מתו תלמידי ר' עקיבא. אז הופיעה לראשונה אצל חכמי אשכנז ופרובנס, על סמך ספר ישן לא נודע, מסורת שתלמידי ר' עקיבא הפסיקו למות בל"ג בעומר. על סמך זה התחילו להתיר במאה ה13 להסתפר ולהתחתן מיום זה ואילך. זו העובדה היחידה שידע האר"י על ל"ג בעומר והוא קבע בו את מועד האידרא רבא, וכך גם ר' יוסף קארו. כך גם ידעו ר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, ובנו שמואל, אשר ידעו עוד שהאר"י שמח ביום זה על כך שלא מת רשב"י עם תלמידי ר' עקיבא, ואולי החל אז ללמוד את תורתו החדשה אצל ר' עקיבא וקבע בו את יום האידרא רבא. המפנה חל דור או שניים אחרי בנו של ויטאל שהחזיק בכתבי אביו וסרב לפרסמם. מעתיק נחפז של הכתבים שהשיגם בערמה בזמן האבל על ויטאל, שגה בעריכה ובהדפסה שלהם. בין השיבושים הייתה גם שגיאה חמורה. לפי הטקסט השגוי חשב כביכול האר"י שרשב"י מת בל"ג בעומר, ומכאן גם שהאדרא זוטא שבסופה מת רשב"י היה באותו יום. המידע הזה עשה לו כנפיים ולאט לאט הפך לנחלת הכלל. עדותו לכאורה של ברטנורא על העלייה לקבר רשב"י ביום פטירתו כבר במאה ה15, חיזקה את נכונות המידע.

במקביל באותו זמן התנכלו המוסלמים לחוגגים הילולה על קבר שמואל הנביא בכ"ח אייר עם אבוקות אש ולא נתנו להם להתפלל שם. לעומת זאת בגליל נמשכה העלייה לקברי הלל ושמאי במירון ללא הפרעה. התחליף האידיאלי אם כן היה קבר רשב"י במירון והעליה לקבר נקבעה שם לי"ח אייר, ל"ג בעומר, יום פטירתו. לפי המתואר בזוהר יום הפטירה היה יום נשגב ומשמח בעולם התחתון והעליון והוא לווה באור ואש ולכן נוצרה מסורת שמחה גדולה והדלקת מדורות באותו יום. על פי זה הפכה העלייה לקבר להילולה וחסידי הבעל שם טוב קבעו לעשות הילולות גם על קברי אדמוריהם. מתברר שלכל התיאוריה הזאת של המקובלים והחסידים אין שום בסיס והיא מבוססת על טעויות.

ליבס הראה בבירור שהאידרא רבא היה בשבועות והאידרא זוטא היה ביום כיפור, יום פטירתו של רשב"י. לכן לא ידע גם בעל השולחן ערוך, בן דורו של האר"י, דבר על ייחודו של היום הזה מלבד הפסקת מיתת התלמידים, ופסק שרק למחרתו מותר להסתפר. יום מיתת רשב"י ביום כיפור יכול להיות יום של שמחה רוחנית כאשר נשמת הצדיק מתאחדת עם השכינה, אך לא יכול להוות דוגמא להילולה המקובלת ונהוגה היום על קברי צדיקים. אנו גם יודעים שברטנורא התייחס לקבר שמואל הנביא ליד ירושלים ולא לקבר רשב"י, ושהחיד"א כבר הראה שבטקסט של ויטאל לא נכתב שהוא נפטר בל"ג בעומר. כך נופל כל הבניין הרעוע שבנו המקובלים והחסידים.

ד"ר אפרים חמיאל