"מה יעשה? יהלך באמצע"
פורסם ב"דעות" 27 – תמוז תשס"ו, עמ’ 23-26.
כבר בראשית המאה ה-19 ביקשו הוגים יהודיים להראות כי תפישת עולם מורכבת ודיאלקטית אינה פשרנות אלא הדרך היחידה להלך בה
לפני כמה חודשים, מיד לאחר פרישת שרון מהליכוד ופתיחת המאבק על מקום טוב ב"מרכז", חזר הדיון על דרך האמצע לתפוש מקום בשיח הציבורי. מצד אחד יצא ח"כ לשעבר, יוסי שריד במתקפה רעיונית נגד תפיסת המרכז.[1] תפישה זו נראית בעיניו כפשרה המנסה לאחוז בשני הקצוות ולרצות אותם גם כשהם סותרים. בכך היא מתחמקת מהאמת ומלקיחת אחריות, וסופה שיתוק שאין בו לא מזה ולא מזה. לעומתו, ד"ר עופר שיף[2] הציג עמדה לפיה תפיסת האמצע של גם זה וגם זה, על אף הסתירה, היא הפתרון היחיד לשילוב התרבות היהודית בעידן המודרני. שיף מעגן את תפיסת האמצע בתקופת ההשכלה, וטוען כי יסודה בהגות של מבשרה יהודה לייב גורדון (להלן: יל"ג), שרצה לאחוז גם ביהדות וגם בתרבות המודרנית.
החודשים שחלפו והבחירות שכבר נשכחו מלב גדעו את הדיון, אולם ביסוסה של דרך האמצע כלגיטימית וכמעוגנת במסורת היהודית נותרה חיונית להמשך קיומנו כאן. במאמר זה ברצוני להוסיף על דבריו של שיף ולחזקם, אך גם לתקנם ולהציג הגות יהודית מוקדמת ליל"ג, אשר דגלה בדרך האמצע כדרך חיים וכדרך תורה.
דרך הסינתזה
יל"ג ביקש, כידוע, לבצע רפורמות מרחיקות לכת בהלכה ופעל בשליש השלישי של המאה ה-19. תנועת ההשכלה ביהדות החלה כבר בשלהי המאה ה-18 על ידי משה מנדלסון ונפתלי הרץ וויזל ולכן ודאי אי אפשר לראות ביל"ג את מבשרה. יתירה מכך, יל"ג כלל לא היה איש אמצע אלא איש שמאל, אשר דגל בעמדת הרפורמה. משמאל לו היו בעיקר מתבוללים שאי אפשר לכללם בתמונת העמדות היהודיות. לפיכך, את ראשיתו של זרם האמצע ביהדות יש לחפש במקומות אחרים, ואצל הוגי שבאו מעמדה דתית מתונה אך לא רפורמית.
הראשון אותו ניתן לזהות כאוחז בדרך האמצע הוא רנ"ק (רבי נחמן קרוכמל, 1785-1840), רציונליסט שומר מצוות שחי בגליציה והיה ההיסטוריוסוף היהודי המודרני הראשון. הוא היה הראשון שאימץ את רעיון ההתפתחות ההיסטורית של ההלכה וכתבי הקודש של היהדות וביקש לאחד את הקצוות בתהליך דיאלקטי (על פי המודל של הגל). הוא זיהה משמאלו מצד אחד את הדוגלים במחקר ביקורתי קיצוני של המקרא, ברפורמה בהלכה ובאימוץ מלא של עולם התרבות האירופאי-המודרני שהמליך את תבונת האדם, אותה ראו כקנה מידה בלעדי לאמת ולמוסר. מצד שני זיהה מימינו את אנשי המסורת האדוקים (הן חסידים והן אנשי החתם סופר), הדבקים בתורה שבע"פ ובאגדה מסיני ודוחים את המחקר התבוני מכל וכל, יחד עם כל תופעות המודרנה, כשליליות ומסוכנות, בבחינת "חדש אסור מן התורה".
בספרו היחיד שיצא לאור לאחר מותו על ידי לאופולד צונץ, הוא מביע את דעתו לפיה, על פי הינל, ניתן לאחד בסינתזה את שני הקצוות האלו בעולם הזה ולהציע דרך אמצע, שאיננה פשרה אלא הדרך האמתית היחידה האפשרית. כמוטו הוא מצטט את הירושלמי בחגיגה: "התורה הזאת דומה לשני שבילין אחד של אור [אש] ואחד של שלג; הטה בשל זו מת באור, הטה בשל זו מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע".[3] כל הליכה בקצה משמעה מוות רוחני. גישתו של רנ"ק דיאלקטית, ומצביעה על אפשרות לפתור את הסתירות בין ההתגלות לתבונה בדרך של סינתזה. "ואולם להמעיין המדקדק ודורש האמת בכל לבבו, אין עצה ואין תחבולה כ"א [כי אם] שיגיע עפ"י ההתבוננות העמוקה למקור וראשית הענינים הנדרשים, ולאופן שעל ידו תתבטל ההתנגדות מכל וכל, ואך בזה תתישב נפשו ותנוח דעתו, ודרכו הנשגב יהיה באמת שני הקצוות ביחד – גם לא אחד משניהם." ההולך בדרך זו יורד להבנת משמעותם המקורית האמיתית של הדברים, עד אשר מושמים לעל ומתאחדים אצלו שני הקצוות ומתבררים כזהים. אז מתברר כי הסתירות בין הדת והמחקר מדומות וזוהי דרך האמצע האמיתית.[4]
בדומה לימינו, וכנראה בהשראת המהפכה הצרפתית, מכנה רנ"ק את הצדדים ימין ושמאל. בשער י"א בספרו אותו הקדיש למדרש האגדה, הוא מבקר את דרכי פרשנות האגדה של שני הצדדים הטועים ומסביר מהי הקריאה הנכונה: "מה יעשו היום אוהבי שכל ושומרי תורה בהיותם נלחצים במשעול צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל?! מעבר מזה, כל אותם הידענים החשוכים, פחותי המעלה והמדות, שרבו היום בין קטני לומדי תורה, והנם לוקחים הדרש לפשט...ואפילו על אותן אגדות הזרות שרמזנו עליהן לאחרונה, אומרים שהם מסוד ה’ ליראיו, ומפרשים בהם לפעמים פירושים שהכל ביחד קרוב לע"ז היותר גרועה....ומעבר השני, עומדים ניצבים רוב תלמידי חכמות רבות ושונות שבעדתנו...וכולם שוחקים ומתלוצצים על האגדות הזרות, ומזה על הגמרא, ומזה באים לזלזל בכבוד חז"ל ולשנוא את מכבדיהם".[5]
בעקבותיו מדברים על דרך האמצע ונאבקים מעמדה דתית מתונה מול הקצוות, עד שנות ה-60 של המאה, הוגי דעות נוספים. ביניהם אפשר למנות רבנים כמו שי"ר (שלמה יהודה רפפורט) מפראג, מהר"ץ חיות מגליציה, רש"ר הירש מפרנקפורט, זכריה פראנקל מברסלאו, וכן שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) מפאדובה ווצבי גרץ מברלין, כל אחד מזוית הראיה המיוחדת לו ועל פי דרכו. רשימה זו כוללת רציונליסטים ורומנטיקנים, פונדמנטליסטים ומסורתיים, ניאו-אורתודוקסים ומבשרי האסכולה ההיסטורית-פוזיטיבית (שנקראה מאוחר יותר קונסרבטיבית) ומייסדיה. כולם ביקשו, כל אחד בדרכו, לשלב מסורת שמאמינה בהתגלות התורה מהשמים עם המיטב התבוני שמציעה המודרנה כפי שבאה לידי ביטוי בתרבות אירופה, ובכך לאתר את דרך האמצע, דרך האמת. כולם ראו את עצמם כלוחמים בודדים שנותרו לבדם במערכה על הצלת היהדות האמיתית מכליה הצפויה לה מהקיצונים שבשני הצדדים.
הרב חיות אומר על אותו מאמר חז"ל שהביא חברו רנ"ק: "ישתדל להלך רק באמצע, כי דרך השכל לבד הוא מסוכן מאד אם אין לו סיוע מן התורה, וכן הדרך השני, לכן יאשר דרכו לאחוז בזה ומזה אל ינח ידו, ויראה שיהיו שני אלה מסייעים זה לזה"[6]. גם הוא כותב על שתי הכתות: "הבוערים בעם מצד אחד אשר יחשבו כל לימוד והתבוננות לכפירה, ומדמים במחשבתם כי תורה אלוהית ושכל אנושי המה שני הפכים מתנגדים זה לזה מקצה לקצה, וגוזרים ומחליטים, כי אסור לחקור בתבונה ודעת בדת אלהי...וכת השנית אשר תתנגד לה בקצה האחרון, הוא כת הטוענת אשר נותנת אוזן קשבת, רק אל מה שמושג בשכל אנושי, וסוברת כי זולת זה אין בו ממש, ומתאמצת בכל עוז להראות כי המצות שבאו בתורה, המה רק כשאר נימוסים אשר מתיחסים לזמן ולמקום ויוכלו להשתנות כפעם בפעם, לפי מצב הדור".[7] הרש"ר הירש גם הוא תקף את הרפורמה ואת האסכולה ההיסטורית-פוזיטיבית שמשמאלו ואת האדוקים החרדים שמימינו. "אלה אומרים: ’דיו לאדם, שיצא ידי חובתו מבחינה מוסרית ואנושית: בכך יצא ידי שמים, וזו גם תמצית שאיפת היהדות’. ואחרים סבורים: ’היהדות היא תחליף לאנושיות’...אך לאמיתו של דבר...’עליך להיות אדם, בטרם תשאף להיות יהודי’. סגל לעצמך את כל ערכי האנושיות, ורק אחר כך תוכל להיות יהודי".[8]
אמת כפולה
שד"ל היה יוצא דופן בקבוצה זו. הוא היה היחיד שטען כי אפשר רק לשאוף לאחד את הקצוות אך בעולמנו הדבר לא ניתן להגשמה מלאה בגלל הסתירה שתבונת האדם המוגבלת אינה יכולה לפתור. לדעת שד"ל לפנינו לא אמת אחת אלא אמת כפולה, דהיינו שתי אמיתות סותרות שעלינו ללמוד לחיות עם שתיהן. במאמר משנת תרי"ח, הוא מבחין בין חכמה תיאורטית לבין תורה מעשית:
"התורה עצמה דברה בלשון בני אדם, ולא היה אפשר לפרש סודות הבריאה ופליאות החכמה לבשר ודם, בשום דור, וכל שכן ליוצאי מצרים, לפיכך אין ראוי לסלף הכתובים כדי להסכימם עם החכמה, ולא להכריח החכמה להסכים עם כל הנראה מדברי התורה, וכל שכן שאין להכחיש בתורה מן השמים, אבל יש לנו להאמין כי ה’ דבר למשה את כל דברי התורה הזאת, לפי מה שראתה חכמתו ית’ טוב ומועיל לבשר ודם. והמחשבה הזאת היא העושה אותי נאמן עם הפילוסופיה וחפשי בכל חקירותי, ונאמן ג"כ באמונת תורה מן השמים".[9]
בשנת 1837 פנה יש"ר (יצחק שמואל רג’יו) מגוריציאה שבאיטליה לשד"ל והפנה את תשומת לבו לפילוג המאיים על יהדות גרמניה כתוצאה מפעילותם של הרפורמים והמשכילים הקיצוניים שם, והפציר בו לצאת למאבק פומבי נגדם. לדבריו, רציונליסטים אלו (השמאל על פי ראייתו) מסכנים את שלומה של היהדות, ועל שד"ל להיאבק בהם בשמם של הסופרנאטורליסטים (הרומנטיקנים המאמינים בנבואה ובתורה מהשמים- הימין איתו מזדהה יש"ר). שד"ל השיב לו במכתב מפורט[10] ממנו עולה כי לדעתו יש מן האמת בשתי העמדות ואין לשאוף למפלתה של אף אחת מהן. הוא עצמו מצפה ליום שתימצא הדרך לקרב ביניהן, ושני הצדדים יסכימו ללמוד זה מזה ולקבל זה את זה "בשלום של אהבה ורעות" למרות שונותם ובכך למנוע שנאת-אחים[11].
אולם, טוען שד"ל, אין הוא מאמין שיש לו את הכוחות הנדרשים ואת מעמד העל שמחייבת משימה אדירה ותובענית כזו. לצערו מעוגנות העמדות חזק הן רעיונית והן רגשית ומי שינסה "לתווך בין שתי המפלגות" רק יביא על עצמו בוז ושנאה משני הצדדים. מאוחר יותר הוא יוצא בכל זאת למאבק זה, ואמנם במקום לחזק את עמדת האמצע ולקרב, הצליח רק להבעיר ביתר שאת את הפולמוס ואת המלחמות האידיאולוגיות.
אין כאן המקום לעשות השוואה מדוקדקת בין המציאות ההיסטורית שבה פעל שד"ל בגלות שרק מתחילה לקבל אמנסיפציה, לבין המציאות של ימינו במדינת ישראל המודרנית. אצלנו מתעמתים חילונים, דתיים-מודרניים וחרדים בתחום האידאולוגי, וימין מרכז ושמאל בתחום הפוליטי. אך למרות כל השנים שחלפו, קשה לאנשי האמצע שלא להזדהות עם דבריו של שד"ל, שכותב במכתב בשנת 1835:
"תראה את בני עמנו בימים האלה נוטים אלה הנה ואלה הנה, אלה מימינים ואלה משמאילים, הרחק מאד מן הדרך הישרה הממוצעת...אשר רק מעט מזעיר יחידי סגולה ואנשי מופת יפלסו מעגליהם ללכת בה".[12] אני משאיר לשיקולו של הקורא עד כמה אפשר לראות כאן אנאלוגיה בין המצבים בהם הוגים המוצאים עצמם במציאות מורכבת אינם מסתפקים בתשובה הלוקה בקיצוניות פשטנית אלא מתמודדים מעמדת אמצע עם יותר מאמת אחת. ואולי מוטב לסיים בדברים שכותב רנ"ק במכתב לשד"ל: "סוף דבר לנו היושבים באמצע ורואים הנעשה והנאמר לימין ולשמאל, ראוי לנו לומר עת לעשות לה’ הפרו תורתך מכל צד".[13] ודי לחכימא ברמיזא.
מאת: אפרים חמיאל
[1] יוסי שריד, מפלגת המלקקים, הארץ, 22.11.05
[2] עופר שיף, העגלה המלאה של המרכז, הארץ, 28.11.05
[3] מורה נבוכי הזמן, תרפ"ד, עמ’ י.
[4] ראה מורה נבוכי הזמן, תרפ"ד, עמ’ י"ז ואת כל הרעיון בעמ’ י-יז, רצ. עיין גם ש.רוזנברג , תורה ומדע, תשמ"ח,עמ’ 55 הערה 85.
[5] שם, עמ’ רמז-רמח. ראה על כך בהקדמתו של ראבידוביץ שם, עמ’ 155-159.
[6] כל כתבי מהר"ץ, 1958, בהקדמה לספר "תפארת למשה".
[7] שם, עמ’ תתעג- תתעה.
[8] הירש, בראשית, פרק יז פסוק א.
[9] שד"ל, מחקרי היהדות כרך א’ חלק ב’ עמ’ 21. נדפס במגיד ב’ ב’.
[10]מכתב מ 26.11.1838 שפורסם בשנת תרנ"ז בכתב העת פרדס כרך ג’ עמ’ 105, יחד עם מכתבים נוספים שתרגם מאטלקית א. כהנא.
[11] סדנא דארעא חד הוא. תקוותו של שד"ל דומה למה שמייחלים לו אבי שגיא וידידיה שטרן, מאותה עמדת אמצע דתית מתונה, במאמרם המרתק בהארץ (17.10.05). השניים יוצאים מעמדת המרכז של דתיים-לאומיים או דתיים-מודרניים, ופורשים את עמדות החרדים מימין (ניכור), החילונים משמאל (וויתור) והדתיים-לאומיים במרכז (מידור). כל אחת מהקבוצות טוענת למונופול על האמת ופוסלת את האחרות. לטענתם כל העמדות מתקשות להתמודד עם המורכבות התרבותית, והם קוראים לציבור לאמץ מודלים רעיוניים שיאפשרו דיאלוג מפרה וחיפוש מכנים משותפים של כל הקבוצות אחת ליד השניה כשהן מפרות זו את זו.
[12] שד"ל, אגרות שד"ל, עמ’ 322.
[13] שם, עמ’ תכה.