ל"ג בעומר, שבועות ויום הכיפורים בספר הזוהר ובקבלת האר"י

ב12.5.06 פורסמה בשבועון 'דיוקן' של העתון 'מקור ראשון' כתבה של חגי סגל על מחקרו של הרב קוסמן לפיו אין קשר בין הזוהר וקבלת האר"י לבין חגיגות ההילולא על מות רשב"י בל"ג בעומר. כל עניין ההילולא על קבר הרשב"י בל"ג בעומר, שממנו למדו בחסידות לעשות הילולה ביום הפטירה של אדמורים, מקורו לדעתו בטעות העתקה מכתבי הרב חיים ויטאל. בכתב היד המקורי שהגיע לאחרונה לבית הספרים הלאומי כתוב כי ל"ג בעומר היה יום שמחתו של רשב"י, והמעתיק הנחפז כתב בקיצור "יום שמ'". לימים, כאשר הגיעה ההעתקה לבית הדפוס נכתב שם בטעות "יום שמת", וכך הפך יום השמחה ליום הפטירה. קוסמן גם משער כי השמחה היתה על כך שרשב"י ניצל ממוות כאשר שאר תלמידי ר' עקיבא מתו. קוסמן גם קובע בצדק כי ל"ג בעומר כיום שמחה לא מוזכר בתלמוד ובגאונים והוא מוזכר לראשונה בשלהי המאה השלוש עשרה אצל הרב מנחם המאירי (יבמות סב:) בשמה של מסורת גאונית שאין לה מקור מוצק הידוע לנו, לפיה הפסיקו תלמידי ר' עקיבא למות בל"ג בעומר, ולכן אין אומרים בו תחנון.

מאמרו של אריק וייס במעריב (16.5.06) "צופן בר-כוכבא" נכתב בעקבות המאמר של סגל והוא משאיר שאלות פתוחות עליהן ברצוני לנסות ולענות.

לפי וייס השאלות שנשארות פתוחות ולדעתו כנראה לא יהיה להן מענה הן: מהו הקשר שבין רשב"י לל"ג בעומר לפני הטעות הזו וכיצד נקשר, מה הסיבה לשמחה ביום זה עליה כותב ר' חיים ויטאל - האם השערת קוסמן בענין זה נכונה - , ומתי באמת נפטר רשב"י. ברצוני לטעון כי יש ויש מענה אפשרי לשאלות אלו והשערת קוסמן בעניין הסיבה לשמחה כנראה אינה נכונה.

המענה נמצא בחיבורו של פרופ' יהודה ליבס "המשיח של הזוהר", אותו אפשר למצוא בתוך הספר "הרעיון המשיחי בישראל" שנדפס בתשמ"ב בירושלים, בהוצאת האקדמיה הישראלית למדעים, עמ' 87-237. הספר מכנס את ההרצאות שנמסרו ביום עיון שנערך בכסלו תשל"ח לרגל מלאת שמונים שנה לגרשם שלום. עיקרי הדברים נמצאים בנספח א' וב' של החיבור אך הם גם פזורים בגופו.

בספר הזוהר, שחובר במאה השלוש עשרה ומתאר את עולמו המיסטי של התנא רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), מתוארים כמה ארועים מרכזיים סביב רשב"י ותלמידיו. בין הארועים אפשר למנות את ה"אידרא רבא", "תיקון ליל שבועות" וה"אידרא זוטא".[1] משמעות האירועים ומתי התרחשו נידונים בחיבור של ליבס. ליבס כותב שם, בין היתר, כי לדעתו יתכן שהאר"י, שפירש את הזוהר על פי שיטה קבלית חדשה במאה השש-עשרה, לא קלע כאשר הבין כי כינוס ה"אידרא רבא" של רשב"י ותלמידיו המתואר בזוהר היה בל"ג בעומר. לדעת האר"י, ההפסקה במוות החטוף שבא על תלמידי רבי עקיבא - שלפי המסורת שהיתה גם בידי האר"י היתה בל"ג בעומר - מציינת את תיקון המוחין (הרובד העליון) שארע בעולם הספירות (הרבדים בתוך האלוהות) ממצב של מידת הדין לתיקונה.

לדעת ליבס כנראה התיארוך שונה – ה"אידרא רבא" (הגורן הגדול) של רשב"י ותלמידיו עליה מספר הזוהר היה בשבועות ולא בל"ג בעומר. ה"אדרא זוטא" (הגורן הקטן) של רשב"י ותלמידיו היה ביום כיפור, ואילו ל"ג בעומר לא נזכר כלל בזוהר, אם כי יתכן שמסורת הפסקת המוות בל"ג בעומר כבר היתה ידועה לבעל הזוהר (מוזכרת כאמור לראשונה אצל המאירי – בן דורו של בעל הזוהר) אך הוא לא עשה בה שימוש.[2]

לעניננו חשוב להסביר את המהות של האידרות כפי שתאר ליבס כדי לקבל מענה לשאלות הפתוחות. התקופה שבין פסח ליום הכיפורים הוא בעצם תהליך מימוש הקשר האירוטי שבין עם ישראל ואלוהיו המקביל לקשר האירוטי שבין הצדיק לבין השכינה –ספירת מלכות, הרובד התחתון באלוהות. ה"אידרא רבא" בשבועות פותח ושוכלל ע"י בעל הזוהר ב"תיקון ליל שבועות" בחוג הגנוסטיקאים שלו, והם למעשה זהים. היציאה מטומאת מצרים בפסח נמשכת בתהליך היטהרות בימי ספירת העומר המקבילים לספירת הנידה שמקיימת בת הזוג, ומסתיימת בחג השבועות בחתונה. ה"אידרא רבא" מציין את הכניסה לחופה של רשב"י עם השכינה כשם שכנסת ישראל נכנסה לחופה עם הקב"ה במעמד הר סיני שהיה לפי המסורת התלמודית בשבועות. ה"אידרא זוטא" ביום כיפור, יום מימוש הזיווג - יום כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים למפגש פנים אל פנים עם האלוהות - מציין את מותו הפיזי של רשב"י שעבורו זהו רגע ההטהרות והמעבר לחיים הרוחניים האמיתיים. יציאת הנשמה בעת המפגש היא כפליטת הזרע בעת האורגזמה – איחוד הספירה הנקבית מלכות עם הספירות הזכריות שבסביבת ספירת תפארת, באמצעות ספירת יסוד (אבר המין – הצדיק - רשב"י). רגע זה הוא רגע של שמחה עילאית בעלת אופי משיחי של גאולה כוללת הן לרשב"י, הן לעם ישראל כולו והן לעולם הספירות המתאחדות.[3] שתי האידרות מתוארות בזוהר כ"הילולא דרשב"י".

\

אנו מקבלים עתה מענה לשלש השאלות. אם צודק ליבס ואכן האר"י לא קלע בייחסו את זמן ה"אדרא רבא" לל"ג בעומר, הרי שהקשר בין ל"ג בעומר לרשב"י נקבע ע"י האר"י במאה השש-עשרה (ולא ע"י הזוהר). אם טועה ליבס, יש בידינו שני מקורות (הזוהר והמאירי) ראשונים מהמאה השלש עשרה המאזכרים את ל"ג בעומר, ללא מקור קדום, כתאריך משמעותי לתקופת המרד. כמו כן מובן מדוע יש לשמוח ביום זה לדעתו של האר"י ולא להתאבל, ולשמחה זו – יום ה"אדרא רבא", יום החתונה - רומז ר' חיים ויטאל. גם השאלה מתי מת רשב"י לפי הזוהר מקבלת מענה – לא בל"ג בעומר אלא ביום הכיפורים, במיתת נשיקה בעיצומו של ה"אידרא זוטא".

המסקנה מהמחקרים האלו פשוטה וברורה. ל"ג בעומר כיום שמחה לא היה ידוע בתקופת המשנה, התלמוד והגאונים. מקורו במסורות מהמאה השתים עשרה או השלוש עשרה שאומצו על ידי הקבלה וקושרו ל"אדרא רבא" של הזוהר בפרשנות שבקבלת האר"י, כפי שמגלה לנו ליבס. בפשט דברי הזוהר עצמו אין זכר מפורש לל"ג בעומר. למסורות כאילו זהו יום פטירת רשב"י אין כפי הנראה יסוד לא בזוהר ולא בקבלת האר"י, ויחוסן לאר"י מקורו במשגה שגילה לנו קוסמן, ולפיכך אין גם יסוד בזוהר להילולות החסידים ביום פטירת אדמורם. יום מיתת רשב"י ביום כיפור יכול להיות יום של שמחה רוחנית כאשר נשמת הצדיק מתאחדת עם השכינה, אך לא יכול להוות דוגמא להילולה המקובלת ונהוגה היום על קברי צדיקים.

מן הראוי לציין כי היו מסורות של הדלקת משואות על קברים קדומות לאר"י, אך הן קשורות לקבר שמואל הנביא בנבי סמואל שבירושלים. ר' עובדיה מברטנורה שלח מירושלים לאחיו אגרת בשנת רמ"ט (המאה ה15) על קברי צדיקים בארץ, וכתב כי "בכ"ח באייר יום מיתתו [של שמואל], באים מכל הסביבות ומדליקים עלי' אבוקות גדולות".[4] סביר שגם האר"י ידע על מסורת זו אך הוא לא נתן על כך שום רמז, וגם אם ידע, לא נודע אם חשב אותה לנכונה. מסורות אלו אולי קרובות יותר לפעילות של היום, אך גם במסורות אלו לא מדובר בהכרח על יום שמחה. המו"ל של אגרות הברטנורה סבר בטעות שמדובר בקבר רשב"י ולכן הכניס תיקון שצ"ל י"ח אייר.

לגבי מנהג חץ וקשת כותב ליבס כי כנראה זהו מנהג קבלי אנטי-דמוני למלחמה בכוחות הרע. אחרים אומרים כי המנהג קשור לדברי חז"ל לפיהם בימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן כי הוא הגן על עם ישראל ועל העולם כולו במקומה. לאחר מותו היה שוב צורך להגן בחץ וקשת על העם.

ד"ר אפרים חמיאל

[1] עיין למשל זהר ויחי דף ריח., האזינו דף רצו:.

[2] ראה שם, נספח א' עמ' 208 ונספח ב' עמ' 216, כיצד הוא מעגן את טעונו בראיות מתוך הזוהר.

[3] רמז לשמחה הגדולה ביותר ביום הכפורים והקשר ביניהם לבין חתונה ומתן תורה נמצא כבר במשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים...ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו." משנה תענית פרק ד'.

[4] ספר 'דרכי ציון', קולומאה 1886, דף י"ז:

#photo