מיהו פונדמנטליסט?

מיהו פונדמנטליסט? תשובת ד"ר אפרים חמיאל לד"ר חנה השקס לביקורתה על ספרי "הדרך הממוצעת" ועל משליכי "מגנט סיני"


בכתב העת אקדמות כח, אדר תשע"ג, פורסם מאמר ביקורת על ספרי "הדרך הממוצעת" מפרי עטה של ד"ר חנה השקס.


תחילה אני מבקש להודות למערכת אקדמות שראתה לנכון לתת מקום בכתב העת לביקורת על ספרי – בכבודכם אתכבד. תודתי העמוקה גם לחנה שהשקיעה ממרצה ללמוד אותו ואף לשבחו על כך שהוא "מספק סקירה מצויינת של מוקדי המתח השונים בין הדת למודרנה ומפוי של הפתרונות השונים, מתקופת ההשכלה ועד ימינו, על פי מוקדי כח אלה". האזנתי בקשב רב להרצאתה בערב העיון להשקת ספרי שקדמה לפרסום, וקראתי את מאמרה בעיון. רעיונותיה מעוררי מחשבה וניכר שעיינה בספר באופן מעמיק.


אחת הטענות המרכזיות שלי שאליה מתייחס רוב מאמרה של המחברת היא שהרב צבי הירש חיות היה פונדמנטליסט קלאסי (ראו בספרי עמ' 148-140, 259-252), רש"ר הירש היה ניאו-פונדמנטליסט החסר עמדה עקבית בשאלת היחס בין הגדי ההתגלות והתבונה (שם, עמ' 192-182, 290-283), ושד"ל לא היה פונדמנטליסט אלא מסורתי מטרים של הקונסרבטיזם הקלסי (שם, עמ' 117-108, 228-219). טענות אלו אותן פרטתי בפרק הראשון והשני של הספר מתבססות על ההגדרות והתזות של ג'יימס בר בספרו 'פונדמנטליזם' (אנגלית), ועל קריאה דקדקנית בטקסטים של שלושת מיודעינו. לפי הגדרתו של בר המאפיין העקרי של הפונדמנטליסט הוא הטענה שכתבי הקודש הם אִינֶרָנְטִיִים, כלומר אי אפשר לייחס להם כל טעות דוקטרינלית תיאולוגית, מוסרית, היסטורית, מדעית, או גיאוגרפית כי מקורם בהתגלות אלוהית, ובנוסף יש לדבוק בפשט המילולי של הכתבים וכל אירוע המסופר בהם קרה במציאות האמפירית בחלל ובזמן ההיסטורי. בר מדגיש כי ההגדרה הזאת מתאימה יותר לנצרות ופחות ליהדות. אני מציע להשתמש בהגדרה דומה אך בהתייחס להלכות שבתורה שבע"פ ולא לטקסט המקראי. כמובן ששימוש בהגדרות אחרות יוביל להבנה אחרת, וכך אכן קרה. השקס מביאה הגדרה משלה של פונדמנטליזם: "השאיפה לחזרה לעקרונות הדתיים המקוריים, מתוך דגש על דבקות בלתי מתפשרת בעקרונות אלה". השקס רואה את לוינס ואת עצמה כממלאים אחר הגדרה זו, ומן הצד השני נמצאים אני ו'עמיתי הליברלים' המשליכים את מה שהיא מכנה 'מגנט סיני' מהם והלאה. אולם על פי ההגדרה שלה, כל מי שמציג עצמו כמאמין ושומר מצוות ללא פשרות הוא פונדמנטליסט ולפיכך אין מקום להפריד בינינו, כולנו פונדמנטליסטים. לעומת זאת לפי ההגדרה המצומצמת של בר, גם לוינס, דומה שגם השקס וגם אנו 'הליברלים' איננו פונדמנטליסטים ושוב נמצאים באותו צד של המתרס.

מאחר ושנים ממושאי מחקרי הם פונדמנטליסטים לפי ההגדרות של בר והשלישי שד"ל האמין גם הוא כמוהם במתן תורה ראלי בזמנו של משה ובמרחב של סיני - מובן כי ביקורתה של המחברת על משליכי מה שהיא מכנה 'מגנט סיני' מופנית לצד הליבראלי בן המאה ה21 ולא לטענות המחקר שלי או לנשואיו. ספרי 'הדרך הממוצעת' הוא בעיקר מחקרי, אולם בנוסף הוא גם מתאר בין השורות את המסע האישי שלי. תחילה אחזתי בעמדת הזהות המפרשת מיסודו של רמב"ם, לפיה התבונה וההתגלות זהות במסקנותיהן וכאשר מתגלית סתירה יש ליישבה על ידי מתן פרשנות חדשה לטקסטים. מדברי בפתיחה לספר עולה שאז אימצתי עמדה אורתופרקסית והיה נראה לי כי האמונה במעמד סיני ראלי בחלל ובזמן אינה נדרשת היום למאמין משכיל. ההלכה בנויה על התורה שבעל פה ולא על התורה שבכתב, ולגבי הראשונה דומני שכל בר דעת היום מודה שהיא אורגן מתפתח שרובו לא נמסר בסיני. שד"ל כבר הגיע למסקנה זו במאה ה19 בעקבות רמב"ם שחשב כך לגבי רוב ההלכות שבמשנה ובתלמוד. עמדות אלו אינן שלי בלבד וניתן לאתר כמה מחברי לדעה (שאת שמותיהם מצטטת השקס מתוך 'אחרית דבר' שבספרי) בעיקר באקדמיה, שם אפשר למצא כמה אורתופראקסים, פוסטאורתודוקסים וקונסרבדוקסים הדבקים בתורה ומצוות מחד גיסא, ומאידך גיסא אינם חושבים כי אלהים חיבר ספרים או לחש את הטקסטים לאוזניו של בן תמותה, ובוודאי לא את ההלכות שבמשנה ובתלמוד שיצרו החכמים בדורות המשנה והתלמוד ובדורות שלפניהן. יש מחברי התופסים את הפוזיציה של הפילוסוף שאינו חושף את עמדותיו החתרניות לציבור המאמין, כדי לשמור על עמדות השפעה חינוכיות. מאחר ואיני פילוסוף ואיני מתיימר לעמדת מחנך משפיע הרשיתי לעצמי בכמה מקומות לחשוף את עמדתי האישית.


ככל שהתקדמתי במחקרי והגעתי לסוף הפרק השלישי העוסק ביחסם של השלושה לסתירות המתגלות בין היגדי ההתגלות להיגדי המדע והפילוסופיה, השתנתה עמדתי. אכן כל קורא נבון יכול לקרא בין השורות כי אני אוהד את עמדותיו של שד"ל. גם הוא התחיל את דרכו כנאמן לרמב"ם בעניין היחס בין התבונה להתגלות וסבר בצעירותו שמסקנותיהן שוות ואם יש סתירה אפשר לפותרה בעזרת פרשנות חדשה לטקסט (עמדת הזהות המפרשת). מצאתי כי שד"ל שינה דעתו פעמיים. בהמשך חייו החזיק תחילה בעמדת התחומים הנפרדים ובסופו של דבר בעמדת האמת הכפולה, ואני אימצתי עמדה זו, לפיה הסתירה אינה נפתרת ועלינו לחיות עימה. מכמה קטעי ביקורת ומהסיכום שלי בספר, שאינם שייכים למחקר עצמו, עולים הדברים בבירור.


אני משער שהשקס אינה מפרשת את סיפור הבריאה בבראשית כפשוטו שהרי המדע כבר הוכיח באופן משכנע כי העולם לא נברא בששה ימים לפני כ6000 שנה ובסדר שהתורה מציינת. לפיכך יתכן גם שעמדתה לגבי מעמד סיני ראלי במציאות האמפירית דומה לשלי. אינני חושב שהיא מאמינה כמו שלושת נשואי מחקרי כי את מעמד סיני יש לפרש כפשוטו רק מאחר ולמדע אין מה לומר על הקשר בין אלוהים לברואיו. עמדה לא קוהרנטית זו באה להבטיח את האִינֶרָנְטִיוּת של כתבי הקודש. דבר האל אינו יכול לשגות גם כאשר הטקסט מדבר על עובדות מדעיות, היסטוריות, גיאוגרפיות וכד'. כך עשה הירש כשקבע שהגדי ההתגלות גוברים תמיד על ההגדים של הפילוסופיה והמדע והם משמשים להם קנה מידה לבחינת נכונותם, אך בחוסר עקביות קבע גם שהיהדות המאמינה יכולה לקבל שהעולם אינו נמצא במרכז העולם, הוא כדורי והוא בן מיליארדי שנה, ואם תוכח תורת האבולוציה של דרוין גם אותה נוכל לקבל בעזרת פרשנות של הטקסט.


הצעתה של המחברת על פי לוינס לחלק את סיני לאלוהי ואנושי, להטרונומי ואוטונומי אינה ברורה לי. אם היא קרובה לעמדתי והם סותרים, עליה לומר זאת בפירוש. אם לא, איזה חלק בהתגלות סיני הוא אלוהי ואיזה אנושי ומה בדיוק עשה שם האל במציאות הראלית?

מדברי לוינס עולה, לאור הסברה של השקס, שגם הוא אינו מקבל את סיפור מעמד סיני כפשוטו ההיסטורי. עובדה היא כי הוא משתמש בלשון עמומה ומורכבת ובמושגים כמו 'אינסוף', 'פריצה מבחוץ של משהו שלא ניתן לתפסו בשכלנו', 'לא ניתן להכלה' וכד'.


כאן המקום להסביר את השנוי בעמדתי הנובע מהדיון שלי בפרק השלישי בשאלת היחס בין ההתגלות והתבונה. השקס חושבת שאני מאמץ את עמדת התחומים הנפרדים של שד"ל (וגם מנדלסון, קאנט, ליבוביץ וזקס), ולא היא (האם היא קראה בספרי עד סופו?). כבר שד"ל המבוגר התקשה לדבוק בה מאחר והיא מצמצמת את הדת לדת רזה שאין לה מה לומר על הבריאה, הטבע, חיי החברה והפוליטיקה של האדם וכד'. היא גם מצמצמת את תבונת האדם ולא נותנת לפילוסופיה להביע את דעתה על אלוהים, בריאה, התגלות, גאולה, השגחה, שכר ועונש וכד'. שד"ל המבוגר סבר כי יש להבחין בין המציאות הפיזית הראלית האמפירית לבין המציאות החוויתית הרגשית הרוחנית. שתי אמיתות אלו קיימות עבור האדם שמורכב מגוף ונפש, שכל ורגש, והוא אינו יכול להתקיים בלעדיהן גם כאשר הן סותרות. לפי זה אפשר יהיה לומר שמעמד סיני התקיים אך ורק במציאות החוויתית שבתודעת מעבירי המסורת הזו, והיא חזקה ואמיתית עבורם לא פחות מהמציאות האמפירית. שד"ל עצמו סבר שלפי האמת הפילוסופית אין השגחה ושכר ועונש, והאמת האמונית הדתית סותרת אותה, אך שתיהן אמת. עם זאת, מעמד הר סיני ראלי היה גם היה, וזאת לצורך מתן המצוות (ראו עמדת שד"ל בספרי עמ' 339-327). לטעמי, יחוס עמדת אמת כפולה לשד"ל הוא החידוש הגדול ביותר מבין חידושי ספרי. בעמדה דומה החזיקו באופנים שונים לדעתי גם הרב קוק והרב סולובייצ'יק כפי שהראיתי בספרי 'בין דת לדעת חלק ב). ידידי הפרופ' אליעזר פלטיאל ז"ל ממלבורן מכנה אותה 'המציאות הכפולה', ידיד נוסף, ד"ר אבינועם רוזנק קורא לה 'אחדות ההפכים' (ראו ספרו 'ההלכה הנבואית'), חברי ד"ר מיכה גודמן גם הוא מעדיף יהדות של אי ודאות וסתירות מאתגרות ומורכבות (ראו ספרו על מורה הנבוכים), וידיד אחר שלי ד"ר משה מאיר קורא לעמדה הזו 'דתיות חילונית' (ראו ספרו 'שנים יחדיו'). בין ההוגים האלה יש הסבורים שיש לצעוד עם עמדת האמת הכפולה עד הסוף מעבר לעמדת שד"ל, ולומר שלפי האמת הפילוסופית אין ההתגלות אמפירית אפשרית כי יש פער בלתי ניתן לגישור בין האינסופי לסופי, וכך גם אין השגחה ושכר ועונש, ולפי האמת האמונית הייתה התגלות ראלית ויש השגחה ושכר ועונש. יש סתירה קוסמית בין שתי האמיתות הללו ואנו בשכלנו המוגבל לא נוכל ליישבה. עמדה כזו בוודאי שאינה משליכה את חווית סיני לשום מקום, היא שייכת לקוטב האמת של האמונה והדת. אני מכנה עמדה זו 'אמת כפולה' או 'דיאלקטיקה בלתי פתירה' המציגה שתי אמיתות סותרות שעלינו לחיות עימן בשלום על אף שהן סותרות בעולמו של האדם ומתאחדות רק באינסוף האלוהי. לפיכך דומני כי בניגוד לדעתה של השקס, אני נשאר נאמן לדרך האמצע שאינה שומטת אף אחד מהקטבים. האם עמדה זו שונה בהרבה מעמדותיהם של לוינס והשקס? אינני בטוח בכך.


אני מניח שהשקס מודעת לכך שלא היינו צריכים להגיע לעידן הפוסט מודרני וללוינס כדי לגלות את הביקורת על הנצמדים לקוטב התבונה בלבד. רס"ג, רמב"ם ומנדלסון זכו לביקורות נוקבות במהלך ההיסטוריה של המחשבה היהודית. בזמן ריה"ל קראו לכך נאופלטוניזם, בזמן רמב"ן – מיסטיקה. קאנט איש התבונה היה זה שפתח את הביקורת המודרנית על התבונה הטהורה כאשר קבע כי היא אינה יכולה להכיר את 'הדבר כשהוא לעצמו'. בזמן שד"ל ורש"ר הירש קראו לכך רומנטיקה. אפשר לקבל את הצעתה של השקס לקרא גם לנצמדים לאני השכלי שלהם בלבד – פונדמנטליסטים, אך כפי שהסברתי את עמדתי לפיה איני ביניהם, והבנתי את עמדתה, שנינו בפרוש לא פונדמנטליסטים לא על פי הגדרתה ולא על פי ההגדרה של בר, ובכל מקרה נמצאים באותו צד של המתרס.


באופן אישי אינני חושב שאנו זקוקים עוד למגנט של מעמד סיני ראלי היסטורי כדי לשמור על הסמכות (כפי שחשבו שד"ל ורש"ר הירש במאה ה19). אפילו לפי האמת האמונית אין אנו זקוקים לעוגן זה כדי לחנך את הנוער הבוגר שלנו ואת עצמנו לתורה ומצוות ולהצליח להביא אותם ואותנו לחשיבה מורכבת לא פשטנית. האחים ליבוביץ אינם חדלים מלהדגיש בכל הזדמנות שהייתה להם כי נס מעמד סיני החזיק מעמד רק כמה שבועות עד חטא העגל, וישעיהו ליבוביץ, לדעתי, לא חשב שהיה זה ארוע היסטורי. אפילו לגבי רמב"ם יש חילוקי דעות האם לדעתו מעמד סיני היה במציאות הריאלית או בתודעה השכלית של משה רבנו - כפי שחשב מיעוט פרשנים רדיקליים. הסתמכות על עצמת החוויה הדתית של האדם, על גדלותם של חז"ל, על הטעמים המוסריים-החברתיים של המצוות, על חובת ההשתתפות של כל יחיד במסורת של העם בת אלפי השנים ועל רוח האומה והגאווה הלאומית תוך הפגנת דוגמא אישית של מוסריות, הומניות, ועצמה רוחנית - אמורים להספיק. אולם כאמור, עמדת האמת הכפולה מאפשרת גם עמדה אמונית מלאה הכוללת מעמד סיני ראלי.


אני שוב מבקש להודות מקרב לב לחנה השקס על דבריה ומאמציה ועל ההזדמנות שהעניקה לנו להבהיר את הדברים ולקדמם.