החיים בשני עולמות

שמשון רפאל הירש נולד בכ"ד בסיון תקס"ח (19.6.1808) בהאמבורג שבגרמניה לאביו רפאל שהיה סוחר וחובב תנ"ך. שמשון נולד לתוך תקופה סוערת ביהדות גרמניה, אשר חוותה את השינויים הגדולים ביותר והתמורות החשובות ביותר מכל יהדות אירופה. החל מאמצע המאה ה-18 התקדמה גרמניה במהירות לריכוז הסמכויות האזרחיות בידי המדינה ברוח הגישה האבסולוטיסטית הנאורה. זה חייב מצד אחד לתת יותר ויותר זכויות לכל אזרח, ומצד אחר לבטל את האוטונומיה האזרחית של הקהילות היהודיות. היהודים נדרשו לוותר על ייחודם הקיבוצי ולהשתלב בחברה הכללית ובמערכת החינוך של המדינה. אמנם לא הייתה אחידות ביחס אל לימודי יהדות ולבתי ספר יהודיים, אך הלך הרוח הכללי היה להמעיט את זכויות החינוך היהודי ולרכז את הסמכויות בתחום בידי המדינה או בידי נציגי הדת השלטת הנוצרית. אי הרצון לוותר על הזהות הנפרדת, ומסורת החשדנות והאפליה כלפי היהודים הביאו לכך שבהרבה מקומות היה פער בין החוק היבש לבין המצב בשטח. הקיסרות הגרמנית החדשה הוקמה אמנם רק ב1871, אך הענקת זכויות אזרחיות שוות ליהודי צרפת על ידי האסיפה הלאומית הצרפתית וכיבושי נפוליון שהביאו את אווירת המהפכה הצרפתית והשוויון לגרמניה היו מסימני המפנה הראשונים שם כלפי היהודים. למרות מפלת נפוליון התקבלו בפרוסיה רפורמות, כמו חוק הרדנברג, שהעניק ליהודים זכויות אזרחיות רבות. לאחר מהפכות 1848, זכו היהודים לשוויון זכויות אזרחיות פורמלי, שאושר מחדש ב 1869, לקראת הקמת הקיסרות. הקהילות היהודיות העיקריות בגרמניה של אמצע המאה התשע עשרה היו בברלין שבפרוסיה, ובערים העצמאיות המבורג ופרנקפורט. בברלין חיו אז כ-12000 יהודים, ובכל אחת משתי הערים האחרות כ-10000 יהודים .[1] הזרמים השונים ביהדות הגיבו על השינויים ועל הדרישות כל אחד לשיטתו. הרפורמים שאפו להשתלבות מלאה, ולפיכך מצאו חן בעייני השלטונות בתחילת המאה בכמה מהקהילות. הם קבלו לידיהם את השליטה בקהילות שהמדינה השאירה בידן סמכויות דתיות מוגבלות בלבד. האדוקים ביקשו להמשיך ולהסתגר, ואילו הניאו-אורתודוקסים הסכימו למסור את התחום האזרחי למדינה, אך נלחמו על זכותם לנהל בעצמם את ענייני הדת והחינוך שלהם.[2] ככל שגרמניה הפכה יותר רומנטית ושוביניסטית, איבדו הרפורמים את התמיכה, והניאו-אורתודוקסים קבלו את חוק ההפרדה שאפשר להם להתנתק מהקהילה הרפורמית.

בברלין שבגרמניה החלה תנועת ההשכלה היהודית בתקופת מנדלסון, ובמדינה זו פעלו במאה התשע עשרה כמה מגדולי החוקרים של ההשכלה וחכמת ישראל. גרמניה הייתה מרכז התרבות העולמי והמקור לפילוסופיות האידאליסטיות-הרומנטיות שכבשו בהדרגה את אירופה. היהודים, שתמיד הגיבו לסביבתם, הגיבו הפעם, הודות למעמדם המשתפר, בסערה גדולה. לראשונה בהיסטוריה הופיע זרם רפורמי שכפר במקורה האלוהי של התורה, וביקש להשתלב ואף להתבולל ולעשות שינויים מרחיקי לכת בהלכה היהודית, על מנת להתאימה לדרישות המקום והזמן. במאבק האידאולוגי הסוער שהתפתח בעקבות הצלחת הזרם הרפורמי והשתלטותו ההדרגתית על חלק מהקהילות, התארגנו האורתודוקסים מימין והניאו-אורתודוקסים שבמרכז בראשותו של הירש, שנשארו במיעוט, להשיב מלחמה שערה ולהציל את מה שאפשר להציל. במאבק סוער זה לא בחלו הצדדים באמצעים. הרפורמים ביקשו לדכא בכח ולנשל את האדוקים "החשוכים" מכל עמדת כח. בעזרת השלטונות נסגרו בכמה קהילות, בפרנקפורט למשל, כל מוסדותיהם, כולל הישיבות . האדוקים מצדם ניצלו את הרומנטיקה השוביניסטית הראקציונית והוציאו דיבתם של הרפורמים רעה כבלתי אמינים, ככופרים בהתגלות, וכעדת חנפים חסרי חוט שדרה. הם הצליחו למשל בפרוסיה, וב 1823 סגר המלך פרידריך וילהלם השלישי את הטמפל בברלין.

כשהיה שמשון בן עשר, נפתח בהאמבורג, שם צלחה דרכם של הרפורמים, ההיכל הרפורמי הראשון, והרפורמים חיזקו יותר ויותר את מעמדם בקהילה. החרדים, ועמם רפאל הירש, שביקשו להלחם בתופעה, מינו את החכם ברנייס (1792-1849) לרב הקהילה. היה בו שילוב של תלמיד חכם ובעל השכלה כללית רחבה. ברנייס למד אצל הרב אברהם בינג ,תלמידו של הרב נתן אדלר בוירצבורג לימודי קודש ופילוסופיה יהודית, ובאוניברסיטה המקומית הושפע מהאידיאליזם הרומנטי של שלינג. ברנייס הכניס שיפורים אסטטיים בבית הכנסת ושילב מקצועות חול בתכנית הלימודים של בית הספר "לימוד תורה". הירש הושפע ממנו בנעוריו, שמע את דרשותיו בבית הכנסת בגרמנית, ולמד אצלו תנ"ך, גמרא, ומחשבת יהדות ימי הביינים – בעיקר יהודה הלוי. גם כשלמד בגימנסיה המשיך ללמוד לימודי קודש מברנייס, שממנו למד להעריך את התרבות הכללית, לדגול בעצמאות תרבות ישראל ולדרוש להכירה מתוכה היא, זאת על פי ריה"ל, שהיה גיבור התרבות שלו, ובניגוד לרמב"ם. מברנייס למד להעדיף את הרומנטיות על הרציונליזם, לאמץ את רעיון השליחות ולהשתמש בסמלים ואטימולוגיות בפרשנות המקרא.[3] זו הייתה רומנטיקה מסוג חדש, פוסט-משכילית, שדחתה את המיסטיקה והקבלה. ב1828 פנה הירש על פי המלצת רבו ללמוד תלמוד בישיבתו של הרב יעקב עטלינגר (1871-1798) במנהיים. עטלינגר היה חבר ללימודים של ברנייס וגם הוא למד אצל בינג ובאוניברסיטת וירצבורג. כשם שברנייס הצטיין בלימודי הפילוסופיה, כך הצטיין עטלינגר בלימודי התלמוד. בישיבה למד הירש תלמוד בשיטה עיונית לא מתפלפלת, ספג אהבה לתורה שבעל פה, ואיזן את ההשקפות ההיסטוריוסופיות של ברנייס על ידי עיגונן במקורות היהדות. עטלינגר דרש בגרמנית והיה גם הוא מראשי הלוחמים ברפורמה ובדוגלים בפרישה מקהילותיהם. שילוב תורתם והגותם של ברנייס ועטלינגר יצר אצל הירש את הסינתיזה שנתבה אותו אל הזרם האמצעי הניאו-אורתודוקסי שהוא נחשב למייסדו.[4] אחרי שנה וחצי במנהיים, במהלכם קיבל סמיכה מעטלינגר, נסע לאוניברסיטה בבון כדי להתרשם מחכמת הגויים.

ב1830 הגשים לראשונה את שאיפתו לשמש ברבנות, בתחושת ייעוד שאותה גיבש לעצמו עוד לפני יציאתו לישיבה כדי להאבק ולהשיב עטרה ליושנה. הוא מונה לרב באולדנבורג והוא בן עשרים ושתים בלבד. שם כתב את "אגרות צפון" ו"חורב" שפרסמוהו בכל העולם היהודי, ובהם שרטט את השקפתו על היהדות. ממנה לא שינה כמעט דבר כל חייו. ב1841 היה לרב ראשי של אמדן בהאנובר, שם כתב את גילוי דעתו נגד אסיפת הרבנים הרפורמים הראשונה בבראונשוויג ב1844. את הפניות לרבנים השונים יזם עטלינגר וגילויי הדעת פורסמו ב 1845 בקובץ בשם "תורת הקנאות". בגילוי דעת זה מתפרסמת ברבים עמדתו בדבר שילוב "תורה ודרך ארץ" בבתי הספר. ב1847 מונה לרב הראשי של מורביה וישב בניקולשבורג, בה התנהלו מאבקים קשים בין האדוקים לרפורמים והוא לא הצליח ליישם את תכניותיו. ב1850 נענה מתוך אותה תחושת יעוד לבקשת הקהילה האדוקה הקטנה בפרנקפורט, שם שלטו הרפורמים ללא מצרים בקהילה המרכזית, והפך לרבה של הקהילה הקטנה. בפרנקפורט השתמש הירש בכל כישוריו כמחנך רהוט נלהב וכריזמטי על מנת ליישם את שיטתו, והקים מוסדות לתפארת. בראשם בית הספר ברוח תורה עם דרך ארץ, שהוא שימש בו כמורה, מנהל, מארגן, רב ומטיף, מכוון ומלהיב. כמו-כן יסד במה ספרותית קבועה – את הירחון "ישורון", שאותו ערך בשנים 1870-1854- ובו פרסם מאמרים רבים שכללו מרעיונותיו על התורה והיהדות, וגם דברי פולמוס כלפי מתנגדיו הרפורמים וההיסטוריים-הפוזיטיביים. הקהילה הלכה וגדלה עד שב1874 היו בה 325 בתי אב, כ-1000 איש. בפרנקפורט חיבר הירש את פירושו המפורסם לתורה ואת תרגומה לגרמנית. במאמר שפרסם בגליון הראשון של "ישורון" ב1854, משרטט הירש את דמותו של היהודי המודרני המקבל בחיוב ומדעת אמתות מבחוץ. "היהודי לא יתנגד לכל מדע, לכל צורה של אמנות, לכל תרבות שהיא מוסרית באמת, תורמת באמת לרווחה ולקדמת האדם. הוא ימדוד כל דבר בקנה המידה הנצחי והבלתי מופר שבתורות אלוהיו. שום דבר לא יתקיים עבורו אם אינו יכול לעמוד נוכח הרצון האלוהי. ככל שיעמוד איתן יותר על סלע היהדות, הוא ייעשה ער יותר לגורל היהודי שלו, ויטה יותר לקבל ולספוג בתודה כל ידע, בכל מקום שימצאהו, לקבל האמת ממי שאמרה (רמב"ם, הקדמה לאבות)".

הירש נאבק בשלטונות למען השגת הכרה בעצמאות קהילתו ובפרישה מהקהילה הרפורמית. המאבק הצליח משום שעלה בקנה אחד עם מאבקו של ביסמארק להפרדת הכנסיה הקתולית מהמדינה, וב1876 נתקבל חוק הקהילות שאפשר פרישה. פסק הלכה נגדי של הרב במברגר (1807-1878), שקבע כי אם הרפורמים מוכנים לספק את כל צורכי האורתודוקסים אין חובה לפרוש, והחשש כי לא יוכלו להיקבר ליד הוריהם, מנעו למעשה את הפרישה של חלק גדול מהחברים, ונוצר קרע בין החרדים. מצד אחד היו נאמני תורה עם דרך ארץ שרצו פרישה ומן הצד האחר האדוקים יותר, שחששו לתת ללימודי החול לבוא על חשבון לימודי הקודש והתנגדו לפרישה. הירש נפטר בפרנקפורט בכ"ז טבת תרמ"ט (1888).[5]

את משימת חייו גיבש לעצמו הירש כבר בילדותו, עת נוכח במה שנראה לו כחוסר האונים של אביו וחבריו בהמבורג מול עצמתם ונחישותם של הרפורמים בזמן המאבק הממשי הראשון בין האורתודוקסים לרפורמים שביקשו להקים את ההיכל הראשון שלהם בהאמבורג ב1818. ליברלס כתב על כך בפירוט ומראה כי כבר אז נוכח הירש כי דרכם של הרפורמים, גם אם כוונתם טובה, שגוייה, אך גם האורתודוקסים, שאינם מכירים את היהדות האמיתית, אינם מסוגלים להתמודד עם המצב שנוצר. הוא החליט כי רק הוא לבדו, כפנחס שקינא לבדו לה’ במעשה זמרי, וכאליהו בשעתו על הר הכרמל ובחורב, יוכל להציל את היהדות הנאמנה על ידי גילוי מחדש של הדרך האמתית של היהדות. את זאת יצליח לעשות אם יפנה למנהיגות רבנית, יחנך את הקהילה ובעיקר את הנוער, ויפרסם חיבורים שיציגו את היהדות הזאת. הירש הזדהה באופן מלא עם שתי דמויות אלו המתאחדות במסורת היהודית לדמות לוחמת אחת, וראה עצמו כהתגלמותה של דמות זו בימיו.[6]

חיבוריו העיקריים של הירש בהם נעזרתי, הם "אגרות-צפון", "חורב", ה"פירוש לחמישה חומשי תורה", "אוסף הכתבים" (שמונה כרכים שתורגמו מגרמנית לאנגלית, ומהם אני מצטט בתרגום שלי), ו"שמש מרפא" – אוסף שו"ת, חידושים ואגרות שערך וההדיר א"מ קלוגמאן. (פרטים מלאים ראה ברשימת הקיצורים הביבליוגרפיים).

[1] ראה פריזל, אטלס, עמ’ 39, 42.

[2]על מצבו של החינוך היהודי בגרמניה מול השלטון ובין הזרמים השונים ראה ברויאר, עדה, עמ’ 91-101; אליאב, החינוך, בעיקר עמ’ 179-240; גראופה, היהדות, עמ’ 209-222.

[3] ראה היינמן ’ברנייס’, עמ’ 2-35. הורביץ ‘הקדושה’ הראתה כי את החיבור "Der Bibelsche Orient " כתב התיאולוג הנוצרי קאלב בהשראתו של ברנייס ולא ברנייס עצמו. בהשוואה שערכה בין אגרות צפון לחיבור הנ"ל מתגלית ההשפעה הרבה שהייתה לברנייס על הירש.

[4] ראה שטרן, אישים, עמ’ 20; ברויאר ’הרב’, ‘עטלינגר’, עמ’ 41-42; ’ביוגרפיה’, עמ’ 12-13; גראופה, היהדות, עמ’ 193-194.

[5] על פי ברויאר ‘ביוגרפיה’, עמ’ 14- 44.

[6] על פי ליברלס, פרנקפורט, עמ’ 114-133. ליברלס מסביר שם בין היתר כי המניע של הירש לקרוא לספרו בשם "חורב" היה הרבה מעבר לחשיבות של התורה מסיני בשיטתו, והיא מגלמת את הזדהותו עם אליהו בחורב. גם הניסיון שלא נמשך להוציא תקופון בשם "כרמל" קשור למלחמת אליהו בנביאי הבעל על הכרמל. המקורות שמביא ליברלס ממכתבו של הירש לבן דודו מאי לפני הוצאת "חורב", מתוך המאמר על חנוכה (הירש, כתבים, כרך ב’ עמ’ 230), המאמר "כרמל וסיני" והמאמר "פנחס-אליהו" (הירש , כתבים, כרך ח’ עמ’ 61-71), משכנעים מאד. ליברלס טוען גם, על פי האמור באגרות צפון עמ’ עג, וגם על פי המאמר "פנחס-אליהו" כי הירש נוכח בילדותו בעצמתם של הרפורמים, ומאידך חש דחוי על ידי משפחתו, ובשל כך ביקש להתקרב אליהם ולגייגר – חברו ללימודים – נציגם, ורק הדחייה שדחוהו גרמה להרתמו למלחמה בהם. לדעתי ההוכחות שמביא ליברלס לטענות אלו אינן מבוססות. נראה לי כי הנחישות ללחום ברפורמה היתה כבר בילדות, אלא שבנעוריו נראה להירש כי היות והם טועים אך כוונתם לטובה, יש לנסות לשכנעם בדרכי נועם (וכך סבר תחילה גם חיות). רק יותר מאוחר, כאשר נוכח כי הם צוברים עצמה מסוכנת בתמיכת השלטונות, נוקטים בדרכים אלימות ומרושעות נגד נאמני התורה, משתלטים על הקהילות, ומארגנים כנסי רבנים, החליט לצאת למלחמה גלויה. הסיבה שהירש מזכיר במאמר "פנחס-אליהו" את העובדה שפנחס יזם את מעשהו נגד זמרי בעוד שאפילו לא נכלל במשפחת הכהונה כאשר אביו זכה בה לראשונה, אינה בהכרח הזדהות עם דמות שנדחתה על ידי אביה כשם שהוא חש דחוי. לדעתי הסיבה לכך היא הצורך להסביר על פי דרכם של חז"ל מדוע קיבל פנחס רק אחר מעשהו "ברית כהונת עולם", הרי הוא זכה בה אוטומטית כמי שהיה שייך למשפחה הקטנה של צאצאי אהרון סבו. ראה רש"י במקום במדבר פרק כ"ה, פסוק י"ג, המזכיר את הגמרא בזבחים ק"א, ופירוש הירש על אתר. לומר כי פנחס לא הוכתר לכהן יחד עם אביו כי הוא נדחה על ידי משפחתו לא מתאים עקרונית לגישתו הפונדמנטליסטית של הירש, המתנגדת למגמתם של אנשי חכמת ישראל. אלו ביקשו בדרכם הפילולוגית ההיסטורית- ההתפתחותית, לראות בחז"ל דמויות הפועלות על פי אפיים ותכונותיהם ומגיבות לתנאים המשתנים, בעוד הירש ראה בהם מעבירים בלבד של קביעות אלוהיות.

על היחסים בין גייגר להירש ראה עוד אצל שורש, הפניה, עמ’ 372-373. כץ ‘הירש’ עמ’ 18, מקבל את דברי ליברלס ומראה כי הירש היה חלוק גם עם הימין וגם עם השמאל, ומכאן תחושת הבדידות וההזדהות עם אליהו. לעומת זאת קובע רוזנבלום כי הדמות לה ניסה הירש להידמות היתה הרמב"ם. קביעה זו נראית מוזרה אם לוקחים בחשבון את הסתייגויותיו המפורשות של הירש מהרמב"ם, ובחירתו בריה"ל כגיבור תרבות. ברויאר ‘רוזנבלום’ בביקורתו החריפה על חיבורו של רוזנבלום, הירש, דוחה קביעות רבות שלו בטענה כי יש לו דעות קדומות שליליות על אישיותו של הירש וכדי להצדיקן הוא מתעלם או משנה עובדות היסטוריות וביוגרפיות מוכחות. לדעת ברויאר, הטיעון כי מטרת כתיבת "חורב" דומה למטרת כתיבת "משנה תורה" שגוי, והמטרות היו שונות לחלוטין, כפי שניתן לראות מדברי המחברים עצמם, כל אחד על מטרותיו: זה לחבר ספר הלכות וזה להסביר את הרעיון שמעבר לקודקס ההלכתי. הטיעון כי "בן-עוזיאל" מקביל ל"בן-מימון", ו "אגרות צפון"(בחולם) הוא מקבילה וחקוי של "איגרת תימן"(דרום) כמענה לבעיות תיאולוגיות של הדור, גם הוא שגוי. לדברי ברויאר ההשוואה לרמב"ם היא מהלך פסיכואנליטי ספקולטיבי וגם שגוי: הספר נקרא "אגרות צפון" (בשורוק) כי שם המחבר הוסתר, והחיבור הופיע כפסבדון בשל חששו של הירש מהתגובות. ברויאר דוחה את טיעוניו של רוזנבלום כי הירש שאל את המונח: "אדם –ישראל" ממנדלסון, וכי הירש הדגיש בתכנית הלימודים שלו בעיקר את לימודי החול. ברויאר טוען בצדק, כי אצל מנדלסון שני התחומים נפרדים זה בצד זה, ואילו אצל הירש הם קשורים דינאמית, ולימודי הקודש חשובים אצלו לפחות כמו לימודי החול. מחקרים חדשים רבים לא באו לידי ביטוי אצל רוזנבלום, או שהתעלם מהם כי לא התאימו לתיזה או שלא ידע עליהם. הוא גם הסתמך על התרגום המגמתי והמעוות של אוסף הכתבים של הירש לעברית. בסך הכל החיבור אינו אוביקטיבי והעובדות והטיעונים נבנו מסביב לדעה הקדומה ולהוכחת התיזה.