החיים בשני עולמות

צבי הירש חיות נולד בכ"ח במרחשון תקס"ו (20.11.1805) בברודי שבגליציה למשפחה מיוחסת. אביו מאיר היה סוחר אמיד, אדוק, משכיל מתון ויודע שפות. הוא תמך בבנו כלכלית עד מותו. דור אחד לפני שנולד החלו יהודי גליציה לחוש במפנה של המודרנה. גליציה נכבשה ב1772 ועברה מידי הפולנים לשלטון הקיסרות האוסטרית. הקיסר האבסולוטי הנאור יוסף השני פרסם את כתבי הסובלנות שלו כלפי היהודים החל מ1781. אלו העניקו זכויות מסוימות ליהודים, אך התכוונו גם לחסל את האוטונומיה של הקהילות ולדרוש מהיהודים לשלוח את ילדיהם לרשת חינוך ממלכתית מיוחדת להם שבה תופץ להם השכלה כללית. ב 1849, לאחר המהפכה, הוענקו ליהודים זכויות אזרח שתוקפן הוגבל בראקציה של שנות ה-50. ב1867 התקבלה חוקת הממלכה האוסטרו-הונגרית ובה קבלו כל אזרחי המדינה זכויות.[1]

עיר מולדתו של חיות, ברודי, הייתה מרכז הסחר וההשכלה של גליציה, ובה כ10000 יהודים. ראשיתה של השכלה זו אצל היהודים הייתה סביב ישראל זמושץ (1700-1772) מורו של מנדלסון, שבא לברודי ב1752 אחרי תקופת ברלין שלו, וישב בה עד מותו. הוא לימד את הנוער שפות, מדעים, דקדוק ותנ"ך, ברוח הפילוסופיה הרציונליסטית. אחר כך הגיע לברודי אחד מבני חוגו של מנדלסון, מנדל לפין מסאטאנוב (1749-1826). הוא ביקר בה לראשונה ב1783, ישב בה בין השנים 1808-1817 וריכז סביבו חוג משכילים אוהדי השכלת ברלין. בין תלמידיו הבולטים היו רנ"ק ושי"ר. דב בר לוינזון-ריב"ל (1788-1860) שהה בז’ולקווה בשנים 1813-1820 ונשא ונתן עם משכילי גליציה, והוא שהביא משם את ההשכלה לרוסיה. כן פעל בברודי יהושע השל שור (1895-1814), שהיה משכיל קיצוני והחזיק בדעות השליליות של הרפורמים על בעלי המשנה והתלמוד. ניתן לדבר על תנועת השכלה מסויימת בגליציה, והיא מתחילה לאיים על שומרי המסורת רק החל מהעשור השני של המאה התשע עשרה. משם עברה לרוסיה בעשור השלישי ולליטא ברביעי. אולם המשכילים היו רק מיעוט גדול בברודי, שנשלטה בדרך כלל על ידי האדוקים וגם חסידים רבים היו בה. מחוץ לברודי ולטרנופול היו המשכילים מיעוט קטן יותר, והשפעת החסידות שם הייתה גדולה עוד יותר. גורמים מספר חברו יחד כדי לגרום לעיכובים בחדירה ממשית של השכלת גרמניה לגליציה, ואפשר לומר שרק במחצית המאה התבססה בה תנועת ההשכלה .[2] חשוב לציין שלבד ממעטים כמו שור, היו המשכילים בגליציה מתונים, ולרפורמה לא הייתה בה למעשה דריסת רגל. היו בקהילה מאבקים על השליטה בין האדוקים לבין המשכילים, אך בסך הכל הייתה גליציה מימין לגרמניה, ולא התחוללו בה מאבקים סוערים כמו בגרמניה. בעיירה ז’ולקווה, בעלת אוכלוסיה של כ3000 יהודים, בה שימש חיות ברבנות רוב ימיו, היו האדמו"רים וחסידיהם בעמדת כח, ומרגע שנוכחו כי חיות מתרועע עם ראש הקהילה קרוכמאל, שהיה גם מנהיגם של משכילי גליציה, התפתחה איבה, והיא מררה את חייו של חיות. כך מצא עצמו חיות בין האדוקים והחסידים מימין והמשכילים הקיצונים ממנו משמאל. על הרפורמים ידע רק מפרסומים וממכתבים.[3]

בברודי של אותה תקופה היו שני כוחות מאזנים. מצד אחד היו המשכילים שהיו ברובם מתונים, ומצד שני היה הקלויז המפורסם של ברודי, שנוסד באמצע המאה השמונה עשרה, ובו הקדישו את חייהם לתורה בחורים שהיו אחר כך היו חשובי הרבנים ולומדי התורה בקיסרות. מוסד זה יצר בברודי אווירה תלמודית רבנית דתית מוסרית שבבסיסה לימוד התלמוד ופרשניו, ובין החשובים שבהם – הרמב"ם. הרמב"ם היה גיבור התרבות של חיות. חבוריו ועמדותיו השאירו רושם גדול על נפשו של הנער, וכל חייו סבבה למדנותו סביב הרמב"ם. חיות, שהיה חריף ובעל זכרון,למד תלמוד אצל אפרים זלמן מרגליות, צבי הירש חריף מבונהארד, אברהם זאב וואלף פרענקל מפשעווארסק וזנוויל העליר מפרשעמישל. את השכלתו הכללית ספג מבאי בית אביו, ביניהם ריב"ל, ומקריאה ולימוד אוטודידאקטי. הוא קרא ולמד היסטוריה, גיאוגרפיה, פילוסופיה יהודית של ימי הביניים, מהגות מנדלסון ופילוסופיה זרה.[4] חיות יכול להמשיך בלימודיו ללא הפרעה, אך החליט כי חשוב יותר להקים לעצמו מבצר, בו יוכל ללחום את מלחמתה של התורה כנגד המתבוללים והמתקנים, להשפיע ולתקן בדרך חדשה. הוא שאף להשתמש בכלים של ההשכלה, בשיטות מחקר מודרניות ובתבונה, כדי להוכיח את אמתות התורה שבעל-פה ושלשלת הקבלה, וביקש לרתום את ההישגים העיוניים והמדעיים, בעיקר בתחום ההיסטוריה וההיסטוריוסופיה לשרות אישוש מורשת היהדות. הפור נפל על העיירה הגדולה ז’ולקווה, ושם שימש כרב הראשי של הגליל משנת תקפ"ט עד שנת תרי"ג. גביר הקהילה שבמהרה התידד עמו היה רנ"ק. בין חיות לרנ"ק התפתחה רעות מעניינת, והם ניהלו ביניהם מפגשי לימוד ושיחות נפש לבירור סוגיות בהלכה ובהגות, שבהן ניסו לגשר על הפערים ביניהם. חשדם של החסידים, שכנראה ידעו על נטייתו של חיות להשכלה, רק גבר כתוצאה מידידות זו, והתעלמותו מהם גררה שנאה. החסידים מררו את חייו עד שהחליט לחפש רבנות חדשה. לצורך זה נבחן, כפי דרישות החוק, במכללת לבוב, בפסיכולוגיה, תורת ההגיון, מטאפיסיקה ותורת המוסר, וקיבל תואר מגיסטר. אחרי חיפושים רבים, בהם הצעות וכשלונות, איבוד משרת הרבנות בפראג לרפפורט, דבר שהביא לקרע בין השניים, קיבל חיות בתרי"ג את משרת הרבנות בקאליש. גם שם לא שבע נחת, והתנגדות החסידים כלפיו נמשכה. כעבור שלש שנים קשות, בהם מתו נכדו ואביו, חלה יחד עם אשתו בחולי-רע ושיתוק, ונפטר בערב ראש חודש מרחשון תרט"ז.[5]

חיות היה רציונליסט, ובשל כך נמנע מלהביע רגשות ותחושות אישיות. עם זאת ידוע מהביוגרפיה שלו, כי הוא סבל מהחסידים האדוקים שחשדוהו במשכילות, ומהמשכילים בגרמניה ובאיטליה שהתעלמו ממנו בשל שמרנותו. חיות עמד בקשרי מכתבים בענייני הלכה עם החתם-סופר וראה בו מנהיג הלכתי חשוב, אך הוא לא הסכים אתו כי "חדש אסור מן התורה". עמדה זו, שבאה לידי ביטוי בעיקר בפסיקתו הראשונה בעד הלנת מתים (הוא חזר בו מאוחר יותר וקיבל את עמדת החתם סופר) ובפולמוסו בעניין זה עם החתם-סופר, מעמידה אותו משמאל לחרדים ובקרבה לניאו-אורתודוקסים.[6] לא פלא שחיות חש בודד וראה עצמו כמצילה של היהדות האמתית בגליציה. בתחילת ההקדמה לספרו הראשון "תורת נביאים" הוא כותב על כך:"לא הלכתי בדרך רוב המחברים אשר כלם מתנבאים בסגנון אחד לבאר רק פרטי המצוות וסדר עשייתן לבד ועיקרי ויסודי התורה בקרן זוויות מונחים, אין דורש ואין מבקש אותם להרימם מערימת עפר, ולדאבון נפש השרידים אשר ה’ קורא, יחזו כי רפו יסודותיה של תורה אצל עדת המעיינים, ויתרבו דיעות שונות וזרות אצל בעלי האמונה, ושוכחים העיקרים הראשיים אשר הונחו ליסוד מוסד לאנשי האומה....ואנכי הצעיר מאז שמתי אל לבי להבין ולהשכיל בעמקי מצולות ים התלמוד, ונחלת שפרה לי לשבור צמאוני מפי סופרים וספרים, חזיתי לי כי הכללים הללו היו נודעים מאוד להקדמונים, ובכל מקום שהגיעו לדבר בהם חקרו בהם הרבה, והניחו כללים ליסוד,...ואנכי הצעיר אשר באתי אחריהם, מצאתי דרך וסדר נאות להראות כי לא נשתנו פרטי המצות מן העיקר והיסוד....אולם חוק נטוע באדם אם השיג דבר אחד ונראה לו כי כיוון למטרת האמת, הנה היא עצור בעצמותיו כאש בוערת ולא יוכל לכלכל הדברי’ במשפט בתוך מעיו, גם אני היום עברי אנכי ואת ה’ אלהי ישראל אנכי ירא ותורתו אהבתי, ושמתי מגמתי להודיע זאת גם בדבור גם בכתב, ולהראו’ נגד המשחיתי’ כי זאת התורה תתמיד לנצח ולדורו’."

חיות התקשה לגבש עמדה קוהורנטית בנושאים העומדים על הפרק. דבקותו ברמב"ם הקשתה עליו כרציונליסט בתקופה שבה שלטה הרומנטיקה במערב, ומוגבלות התבונה כבר הייתה מקובלת. הוא מתלבט, בדרך כלל שלא ביודעין, איך לקרוא ולפרש את הרמב"ם, ולפיכך מביע עמדות אמביוולנטיות בכמה נושאים חשובים. בין הנושאים אפשר למנות את השאלות בדבר מקומן של ההתגלות והתבונה, מה מלמדת אותנו התורה ומהו יעודו של האדם. נכדו צבי פרץ חיות כותב על סבו: "בדרך כלל היו לו המעלות והחסרונות האופניים [האופייניים] לכל עומד בין שתי תקופות, מבלי להשתייך לאחת מהן."[7]

כל כתבי המהר"ץ, מלבד חידושיו לש"ס שנדפסו בסוף כל מסכת במהדורת וילנא, רוכזו בשני כרכים בהוצאת דברי חכמים, ירושלים תשי"ח. ואני השתמשתי בהוצאה זו בעבודתי.

[1] ראה פריזל, אטלס, עמ’ 28, 32, 42.

[2] על משכילים בברודי ראה גלבר, ברודי, עמ’ 173-219. על המאבקים בין המתנגדים לחסידים בברודי במאה השמונה עשרה ראה שם, עמ’ 106-115. ראה גם גרטנר, רבנות, עמ’ 111-117. על מצב היהודים באוסטריה ובעיקר בגליציה ראה קלוזנר, הספרות א’, עמ’ 205-210. על ראשית ההשכלה בגליציה ומבשריה ראה ברטל ‘גליציה’, ברטל ‘תגובות’, אטקס, סלנטר, עמ’ 25-44, ועל ראשיתה ברוסיה וספרו של ריב"ל "תעודה בישראל"- ראה אטקס ‘תעודה’, עמ’ 3-19. על ההשכלה בגליציה ובעיקר על שור ראה שפייזהנדלר ’מבוא’. על האידיאולוגיה המשכילית המיוחדת של לפין שהיה משכיל דתי מתון על פי המודל הפולני שהושפע מהמודל הברליני אך היה שונה ממנו, ראה סינקוף, לפין, בהקדמה. היא מתארת קצת אחרת את תקופת ברודי של לפין (הערה 89 לפרק א’). ככלל, אין בחיבורי זה יומרה להשתתף במחקר ההיסטורי החדש על התפתחות והתפשטות ההשכלה באירופה ועל אופי ומידת ההשפעה של השכלת ברלין על ההשכלה במזרח אירופה. דייני בשרטוט הקוים הכלליים של הנושא ובניסיון להבין את השפעת מנדלסון וויזל על ההוגים הדתיים-מודרניים במחצית הראשונה של המאה, ואת התגובה שלהם להגותם של השניים שסמלו יותר מכל את ראשיתה של ההשכלה בישראל. דומני שעל השפעה זו אין חולק. על המחקר החדש בנושאים אלו ראה פיינר- ברטל ’שיח’; וסורקין ‘ההשכלה’.

[3] על היחסים בין חיות לחסידים ראה הרשקוביץ, מהר”ץ, עמ’ פח-פט, שנ-שסו. על כך ועל הרבנות בגליציה בכלל ראה גרטנר, רבנות, עמ’ 218-282.

[4] ראה בודק 1853 עמ’ 57-58; הרשקוביץ, מהר"ץ, עמ’ נב- עט; בית-הלוי, חיות, עמ’ 10-12; רוטנברג, חיות, עמ’ 3-48.

[5] ראה הרשקוביץ, מהר”ץ, עמ’ פ-קכא; בית הלוי, חיות עמ’ 44-46. על הקרע עם שי"ר, האשמות שי"ר את חיות בפלגיאט וניסיונות חיות לאחות את הקרע ללא הצלחה, ראה בלבן ‘אגרת’; ברזילי, רפפורט, עמ’ 92-101, והרשקוביץ, מהר”ץ עמ’ רעז-רצא. על אופי הרבנות של חיות ראה גרטנר, רבנות.

[6] זו אחת הסיבות שבחרתי בו כאחד מאנשי זרם האמצע. ראה פירוט מלא על פולמוס זה אצל סמט החדש, עמ’ 215-223.

[7] בספר שהוצא בבוסטון בשנת תשי"ג לכבוד נכדו של חיות – צבי פרץ חיות הכולל נאומים והרצאות של צ.פ. חיות, עמ’ 154.